משואת איכון רדיו לשעת חירום, או אפּירבּ (EPIRB – Emergency position-indicating radiobeacon) היא התקן איתות רדיו, המשמש לכלי שיט מסחריים ולמטרות פנאי. התקן זה מופעל באמצעות משדר רדיו נייד, אשר מופעל באמצעות סוללות ומשמש במצבי חירום לאיתור שייטים הנמצאים במצוקה וזקוקים לחילוץ מיידי. במקרי חירום, כגון שקיעה או מצב חירום רפואי על הסיפון, המשדר מופעל ומתחיל לשדר אות רדיו רציף בתדר של 406 מגה-הרץ, המשמש צוותי חיפוש והצלה כדי לאתר במהירות את מצב החירום ולהגיש סיוע. האות מזוהה על ידי לוויינים, המופעלים על ידי הקונסורציום בינלאומי של שירותי ההצלה, COSPAS-SARSAT, שלרשותו הכלים המאפשרים לו לזהות משואות חירום בכל מקום על פני כדור הארץ המשדרות בתדר המצוקה. הלוויינים מחשבים את המיקום או עושים שימוש בקואורדינטות ה-GPS של המשואה, ומעבירים את המידע במהירות לארגון המגיב הראשון - המתאים והקרוב ביותר למיקום, על מנת שיקדם את תהליך האיתור והחילוץ. כאשר צוותי האיתור והחילוץ מתקרבים לאזור, הם משתמשים במערכת איתור כיוון (DF) כדי לאתר את המשואה באמצעות אות ביות בתדר 121.5 מגה-הרץ, או באות מיקום מסוג AIS, בהתקני האפירב החדישים יותר. המטרה הבסיסית של מערכת זו היא לסייע למחלצים למצוא ניצולים במהלך משך הזמן המכונה "יום הזהב"^[1] (24 השעות הראשונות לאחר אירוע טראומטי) שבמהלכו בדרך כלל ניתן להציל את רוב הניצולים. התכונה העיקרית המבדילה EPIRB מודרני, המכונה גם GPIRB, מסוגים אחרים של משואות איכון בחירום הוא מקלט ה-GPS המובנה בדגמים המתקדמים יותר ומשדר מיקום בטווח דיוק של כ-100 מטרים, מה שמקל משמעותית על איתור המיקום. משואות איכון לשעת חירום מוקדמות יותר שאינן מכילות התקני GPS, ניתן לאתר רק בטווח של 2 ק"מ על ידי לווייני COSPAS המסתמכים במידה רבה על אות בתדר 121.5 הרץ עם הגיעם לאזור.

התדר הסטנדרטי של EPIRB מודרני הוא 406 מגה-הרץ. תדר זה מהווה שירות רדיו הנתון לפיקוח בינלאומי ומסייע לפעולות חיפוש והצלה ואיתור כלי שיט, כלי טיס ואנשים במצוקה.^[2]

המכשירים הראשונים מסוג זה היו מדגם ELT בתדר 121.5 מגה-הרץ, אשר תוכננו לשמש כמגדלור איתור אוטומטי עבור מטוסים צבאיים שהתרסקו. המשואות הללו שימשו לראשונה בשנות החמישים על ידי צבא ארצות הברית והשימוש בהם חויב בדגמי מטוסים מסחריים וכלליים רבים החל מתחילת שנות השבעים.^[3] תדר ופורמט האותות המשמשים את משואות ה-ELT לא תוכננו לאיתור לוויינו ולכן, יכולות איתור המיקום היו מוגבלות למדי ותהליך איתור המשואות שהופעלו היה ניחן בעיכובים רבים. הסיבה לכך היא שמשואות ה-ELT נכנסו לשימוש כללי זמן רב לפני שהוקמה רשת הלוויינים המשמשים לאיתור מיקום. הלוויין הראשון לא שוגר עד שנת 1982, וגם אז, הלוויינים סיפקו רק זיהוי אובייקט כאשר דיוק המיקום עמד על טווח של כ-20 ק"מ.^[3] ההיצע הטכנולוגי הורחב בהמשך הדרך והוצעו פתרונות ייעודיים כמו משואות לאיתור כלי שיט בים (EPIRB), לאנשים בודדים (PLB), והחל משנת 2016, התקני איתור לניצולים בים (MSLD).^{[ צריך ציטוט ]} כלל המכשירים הללו עברו משימוש בתדר 121.5 מגה-הרץ לתדר 406 מגה-הרץ, המיועד לאיתור וזיהוי מיקום לווייני.

מאז הקמתה של Cospas-Sarsat ב-1982, סייעו משואות הרדיו לשעת חירום בחילוצם של למעלה מ-50,000 בני אדם ביותר מ-7,000 מצבי מצוקה.^[4] בשנת 2010 לבדה סיפקה המערכת מידע ששימש לחילוצם של 2,388 בני אדם ב-641 מצבי מצוקה.^[5]

מדיה וקבצים בנושא משואת איכון רדיו לשעת חירום בוויקישיתוף