PROFILPELAJAR.COM

משה נס-אל
לידה	2 בדצמבר 1932; סנטיאגו דה צ'ילה, צ'ילה
פטירה	13 בנובמבר 2014 (בגיל 81); ישראל
שם לידה	Mauricio Arueste Budnik
מדינה	צ'ילה, ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים

משה נס-אל (2 בדצמבר 1932 - 13 בנובמבר 2014) היה מחנך, עיתונאי והיסטוריון.

ראשית חייו

נולד בסנטיאגו, צ'ילה, בשם מאוריצ'יו ארואסטה. אביו, יעקב ארואסטה, נולד במקדוניה ובגיל 11 הגיע לצ'ילה עם משפחתו וכמעט מייד נדרש לכלכל את משפחתו ביחד עם אחיו, הגדול ממנו בשנתיים, בשל מחלת אביהם. הם התיישבו בטמוקו, עיר בעלת ריכוז גדול של אינדיאנים בדרום צ'ילה, שם הקים אביו את בית הספר היהודי הראשון שפעל בימי ראשון.

לאחר מספר שנים עברה כל המשפחה לסנטיאגו, אז החל יעקב לעבוד כחייט. בשנת 1927 נשא לאישה את סופיה בוטניק (אמו של משה), בת למשפחת מהגרים מרוסיה.

משה נולד עם בעיית ראייה חמורה, בעיה שסבל ממנה כל חייו, אך מעולם לא נתן למגבלה זו לא להפריע לו בפעילותו שכללה מסעות, קריאה וכתיבה. משה הצטיין בלימודיו בבית הספר ואף "קפץ" מספר כיתות והתקבל לבית הספר היוקרתי ביותר בסנטיאגו, אולם הוא מצדו הפציר בהוריו כבר מגיל צעיר שיתירו לו ללמוד בבית ספר יהודי, זאת בעיקר נוכח גילויי אנטישמיות שחווה בבית הספר. בגיל 10 הצטרף לפעילות בקן של תנועת הנוער "השומר הצעיר" ושם ספג בפעם הראשונה את החוויה של ארץ ישראל והציונות. כשהיה בן 14 עברה כל משפחתו של משה להתגורר בארגנטינה. באותה תקופה נלחמו בארץ נגד הבריטים והוצאתו להורג של דב גרונר על ידי הבריטים השפיעה עליו מאוד. אז שמע בפעם הראשונה על תנועת הנוער בית"ר, שתמכה בפעילות הארגון הצבאי הלאומי. הוא הצטרף לתנועה כחניך מן המניין ולימים היה פעיל בביתר ומילא תפקידים שונים במשך שנים רבות בצ'ילה וגם בארץ, ביניהם כממלא מקום ראש ההנהגה העולמית של בית"ר. כשהיה בן 18 חזרה משפחתו לצ'ילה, אז כבר קינן בו הרעיון של עלייה ארצה. הוריו התנגדו נחרצות, בין היתר בשל בעיית הראייה שלו, אולם כמה חודשים לאחר חזרתם לצ'ילה "גויסה" על ידו סבתו, כדי לשכנע את הוריו לתת לו אישור לעלות ארצה במסגרת תוכנית בת שנה במימון הסוכנות היהודית.

ב-1951 הגיע משה לארץ למכון מדריכי חו"ל בירושלים. עם תום הלימודים בארץ חזר לצ'ילה ומאותו רגע לא ידע מנוח עד שקיבל את ברכתם של הוריו לעשות עלייה.

העלייה לארץ והמשך חייו

ב-1955 עלה לארץ ישראל והצטרף ליישוב מבוא ביתר שנמצא בהרי ירושלים היה קרוב לגבול הירדני והמצב הביטחוני היה מתוח.

המצב הכלכלי היה קשה מאוד, ביישוב היו קרוב ל-20 משפחות ומספר גדול של רווקים ורווקות שהגיעו מהתפוצות, ופרנסה הייתה בדוחק. ב-1957 הוה החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג להיסטוריה וליחסים בינלאומיים. לאחר סיום לימודיו למד והוסמך כמורה בתיכון להיסטוריה ואזרחות.

ב-1960 הכיר את אשתו לעתיד שרה קוגן, שעלתה מארגנטינה בגפה כמה שנים קודם ושימשה אף היא כמורה בבית הספר "כל ישראל חברים". בשנת 1961 נישאו בירושלים ושנה לאחר מכאן נולד בנם היחיד, יעקב – על שם אביו של משה.

את משרתו הראשונה כמורה תיכון קיבל באופקים שבנגב, אשר אליה היה נוסע כל בוקר מביתו בירושלים. גישתו המיוחדת כמורה נון-קונפורמיסט המדביק את תלמידיו בחיידק ההיסטוריה הכתה גלים, וכתבות שהופיעו בעיתונות הארצית על "המורה המיוחד" להיסטוריה שמלמד באופקים הביאו אליו הצעה ללמד באורט רחובות.

בעקבות עבודתו זו עבר עם משפחתו להתגורר בראשון לציון. באותה תקופה בשל הידרדרות משמעותית במצב הראייה וסכנה לעיוורון תמידי עבר ניתוח מסובך בהדסה בירושלים ונותר מספר חודשים בעיניים חבושות לצורך החלמה.

ב-1965, לאחר שחרורו מבית החולים, עברת את שם משפחתו ל"נס-אל".במלחמת ששת הימים משה נס-אל היה אחראי לגדוד האלונקאים. גדוד המורכב מתלמידי אורט.

במשך השנים שחלפו לימד גם באורט נתניה ובסמינרים למורים, כתב מאמרים ועסק במחקר היסטורי. ב-1974 (M.A) בהיסטוריה, במסגרת החוג ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. בתקופה זו גם התגרש מאשתו.

משה הרבה לנסוע בשליחות האוניברסיטה העברית לאמריקה הלטינית לצורך הצלת ארכיונים יהודיים בגולה והבאתם ארצה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. להביא ארכיונים אלו שימשו ומשמשים כחומר חשוב ואותנטי למחקרים היסטוריים.

ב-1974, כשמשה נס אל סיים את הלימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, הוא יזם את הקמתה של אמיל"ט – אגודת מחקר יהדות לטינו אמריקה, ובמשך כל חייו הוא היה בה חבר פעיל. ב-1975 נסע לשליחות בת שנה בארגנטינה, שם היה נציג של מפלגת חרות באמריקה הלטינית.

ב-1979 מונה לתפקיד ראש המחלקה לחינוך בגולה באמריקה לטינית מטעם הסוכנות. בתפקיד זה היה אחראי לשיבוץ השליחים, לתוכניות לימודים של בתי הספר השונים, להוצאת חומר חינוכי, לקורסים וכיוצא בזה. ב-1993 פרש לגמלאות.

משה הוציא לאור ספרים, מאמרים ועיתונים רבים. מ-1974 הוא מוציא באופן קבוע את הירחון Revista Oriente y Occidente.

כמו כן, היה שותף בכתיבת האנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה. הוא כתב מספר ספרים היסטוריים בעיקר בשפה הספרדית, ביניהם: "עיונים על יהדות אמריקה הלטינית", "עיונים על יהדות צ'ילה", "הביוגרפיה של יצחק שמיר", תולדות קרן קיימת בצ'ילה, תולדות קרן קיימת, מדריך ביוגרפיה על יהודים באמריקה הלטינית וכן מספר רומנים וספרי שירה.

בשנת 1986 הוא יזם הקמתה של האגודה לקידום המחקר של אמריקה הלטינית כמסגרת רחבה להפצת ידע בתחום לציבור הרחב ושימש כיו"ר פעיל שלה עד לשנת 2005. הוא השתתף בארגון מדור לאמריקה הלטינית בקונגרסים של האיגוד העולמי למדעי היהדות שהתקיימו אחת לארבע שנים החל מ-1985, ובהכנה, עריכה, ופרסום של שבעה כרכים של קובץ המאמרים – JUDAICA LATINOAMERICANA –בעריכת חברי אמיל"ט. הוא תרם רבות לארגון אירועים ותמיכה בחוקרים שעסקו בתחום שהיה מאוד קרוב ללבו.