היחידה הבסיסית למדידת מרווחים מוזיקליים היא ה"טון". היחידה הקטנה ביותר במוזיקה המערבית היא חצי טון, ולפיה מכוונים כלי הנגינה המערביים. במוזיקה מזרחית לסוגיה משתמשים גם ברבעי טונים.
מרווחים קטנים מאוקטבה נקראים מרווחים פשוטים ואילו מרווחים גדולים ממנה נקראים מורכבים. בשיטה הטונאלית, לכל מרווח יש כמה גרסאות – זך או קטן או גדול, וכן מוגדל או מוקטן – שההבדל ביניהם הוא המרחק בין התווים (הגרסאות השונות מרוחקות זו מזו כדי חצי טון). שיטת השיום הנהוגה מביאה לקיומם של מרווחים זהים מבחינה פיזיקלית אך בעלי שמות שונים, למשל פרימה מוגדלת,סקונדה קטנה או טרצה מוגדלת. זאת בגלל הכורח לשמור על רצף שמותיהם של הצלילים: המרווח בין מי לפהתמיד יכונה סקונדה (המרווח בין מי במול ופה דיאז, לדוגמה, תמיד יכונה סקונדה – אך אילו היינו משיימים את התווים הללו כרה דיאז וסול במול, היינו מכנים אותו "קוורטה מוקטנת").
סוגי המרווחים
מרווח זך
בתאוריית המוזיקה, מרווח זך הוא מרווח שנעים לאוזן לשמוע אותו, והוא מרווח "צלול". למעשה, הצלילים הזכים מתיימרים להיות צליל אחד, אף שאפשר להבחין בכך שהם שניים. המרווחים הזכים שקיימים במוזיקה הם הפרימה, הקוורטה, הקווינטה והאוקטבה. מרווחים זכים נחשבים לקונסוננסים מקטגוריית "קונסוננסים מושלמים". המרווחים הזכים מופיעים בתחילת סדרת הצלילים העיליים (אנ').
מרווח קונסוננט בלתי מושלם
בתאוריית המוזיקה, מרווח קונסוננט בלתי מושלם הוא מרווח בין צלילים המתאימים זה לזה בצורה חלקית.
מרווח קונסוננט מושלם
במוזיקה של ימי הביניים, הפרימה, הקוורטה, הקווינטה והאוקטבה נחשבו המרווחים הקונסוננטים היחידים. במהלך ימי הביניים המאוחרים והגלישה אל הרנסאנס עם המעבר למוזיקה טונאלית, הפכו הטרצה והסקסטה (שמשלימה אותה לאוקטבה) במוזיקה המערבית למרווחים קונסוננטים אף הם. המרווחים הללו מופיעים בכל יצירה וכמעט בכל אקורד במערכת הטונאלית. קונסוננטים בלתי מושלמים מתפקדים באופן מושלם בהולכת קולות מסורתית של המוזיקה המערבית, גם כמרווחים מקבילים:
בתאוריית המוזיקה, מרווח דיסוננטי הוא מרווח שצורם לאוזן, בו שני צלילים "מתנגשים" כביכול. המרווחים הדיסוננטיים שקיימים במוזיקה הם הסקונדה, הטריטון והספטימה. כשדיסוננט מופיע ביצירה הוא נדרש להיפתר, בדרך כלל אל הצליל שמתחתיו, בהתאם לחוקי הולכת הקולות.
כיצד הדיסוננטים נפתרים – בסולם דו מז'ור
המרווח הדיסוננט באקורדים
במוזיקה הקלאסית, מופיעים מרווחים דיסוננטיים במספר סוגי אקורדים:
בספטאקורדדומיננטי, כמו סול, סי, רה ופה (אקורד G7), פה יוצר מרווחים דיסוננטיים עם סי (טריטון) וסול (ספטימה), ונפתר לדו.
באקורד עם צליל שוהה (Sus 4 או Sus2), כמו דו, פה וסול, הפה והסול יוצרים מרווח דיסוננטי, במקרה זה נפתר פה למי.
בקוורטסקסטאקורד – הקוורטה נחשבת לדיסוננס כשהיא יוצרת מרווח זה עם צליל הבס.
רשימת המרווחים
פרימה היא המרווח הראשון (מאיטלקית: prima, ראשונה), שהוא מרווח בין תו לאותו התו כלומר מרווח של אפס צלילים. פרימה נחשבת למרווח זך. באופן מעשי אין היא מהווה מרווח, משום שאיננה מכילה אפילו את היחידה הקטנה ביותר – חצי טון. כאשר מדובר במהלכים הרמוניים, יש משמעות גם למרווח הפרימה, גם אם אינו נשמע לאוזן. מצב זה נקרא אנהרמוניה או אוניסון. פרימה נוספת היא פרימה מוגדלת שמרווחה הוא חצי טון, כמו בין דו לדו דיאז או כמו בין רה לרה דיאז. זהו מרווח דיסוננט. המרווח המשלים (או ה"הופכי") של פרימה הוא האוקטבה, שגם היא מרווח זך.
סקונדה זהו המרווח השני (מאיטלקית: seconda, שנייה), הנחשבת לדיסוננס. המרווח סקונדה הוא מרווח בן שני צלילים סמוכים בסולם, כמו בין דו לרה. הסקונדה מתחלקת לשני סוגים: סקונדה קטנה, שהיא מרווח של חצי טון בין צליל לצליל כמו בין דו לרה במול, וסקונדה גדולה, שהיא מרווח של טון שלם כמו בין דו לרה. הסקונדה, כשצליליה מופיעים בו-זמנית צורמת ואינה נעימה לאוזן, בייחוד הסקונדה הקטנה. מרווח של סקונדה מתאפיין בחוסר יציבות ומבקש להיפתר – כלפי מעלה או כלפי מטה. המרווח המשלים את הסקונדה הוא הספטימה, הנושאת אותן תכונות בדיוק. יש עוד שני סוגים של סקונדה: סקונדה מוקטנת, שמרווחה הוא אפס טון, כמו בין סי לדו במול. סקונדה מוגדלת, שמרווחה הוא טון וחצי, כמו בין דו לרה דיאז. המרווח המשלים (או ה"הופכי") של סקונדה הוא הספטימה, שגם היא מרווח דיסוננטי.
טרצה זהו המרווח השלישי (מאיטלקית: terza, שלישית), המרווח טרצה הוא מרווח בן 3 צלילים, כמו בין דו למי. טרצה נחשבת למרווח קונסוננס בלתי מושלם. הטרצה מתחלקת גם היא ל: קטנה – טון וחצי – וגדולה – שני טונים. בסולם דו מז'ור תופיע טרצה גדולה בין דו למי, בין פה ללה ובין סול לסי. בין רה לפה, בין מי לסול ובין לה לדו ישנה טרצה קטנה. מרווח הטרצה מצליל היסוד של הסולם או של האקורד מגדיר אותו בהתאם לגודל הטרצה; מז'ורי – בעל טרצה גדולה, או מינורי – בעל טרצה קטנה.
קוורטה זהו המרווח הרביעי (מאיטלקית: quarta, רביעית), המרווח קוורטה הוא מרווח בן 4 צלילים, כמו בין דו לפה. קוורטה נחשבת למרווח זך כשאינה מופיעה מול הבס, בערך עד המוזיקה של סוף המאה ה-18. קוורטה מוגדלת היא טריטון (מיוונית: 3 טונים), שנחשב למרווח דיסוננטי.
קווינטה זהו המרווח החמישי (מאיטלקית: quinta, חמישית), המרווח קווינטה הוא מרווח בן 5 צלילים, כמו בין דו לסול. קווינטה נחשבת למרווח זך הקווינטה היא בת שלושה וחצי טונים ויכולה להיות מוגדלת (4 טונים) או מוקטנת (טריטון). הקווינטה מופיעה בסולם דו מז'ור בין דו לסול, בין רה ללה, בין מי לסי ובין פה לדו.
סקסטה זהו המרווח השישי (מאיטלקית: sexta, שישית), המרווח סקסטה הוא מרווח בן 6 צלילים, כמו בין דו ללה. סקסטה נחשבת למרווח קונסוננס בלתי מושלם. סקסטה קטנה היא בת ארבעה טונים וסקסטה גדולה בת ארבעה טונים וחצי. בסולם דו מז'ור מופיעה סקסטה קטנה בין מי לדו וסקסטה גדולה בין דו ללה ובין רה לסי.
ספטימה זהו המרווח השביעי (מאיטלקית: Septima, שביעית). המרווח ספטימה הוא מרווח בן 7 צלילים, כמו בין דו לסי. ספטימה נחשבת למרווח דיסוננט. ספטימה קטנה היא בת חמישה טונים וספטימה גדולה בת חמישה טונים וחצי. בסולם דו מז'ור נמצאת הספטימה הקטנה בין מי לרה ואילו הגדולה בין דו לסי. קיימים עוד שני סוגי ספטימה: ספטימה מוגדלת, שמרווחה הוא של שישה טון, כמו בין דו לסי דיאז וספטימה מוקטנת, שמרווחה הוא של ארבעה וחצי טון, כמו בין סול לפה במול. המרווח המשלים (או ה"הופכי") של ספטימה הוא הסקונדה, שגם היא מרווח דיסוננט.
אוקטבה זהו המרווח השמיני (מאיטלקית: octava, שמינית), המרווח אוקטבה הוא מרווח בן 8 צלילים, כמו בין דו לדו שמעליו. אוקטבה נחשבת למרווח זך. היא בת שישה טונים, מביאה את הסולם מחדש אל צליל הטוניקה שלו, אם גבוה או נמוך יותר.
נונה היא המרווח התשיעי (מאיטלקית: nona, תשיעית), היוצר את המרווח בין הדרגה הראשונה לתשיעית במודוסים, או בין השנייה לעשירית וכו'. המרווח מופיע בשתי צורות. האחת – נונה קטנה, שיוצרת מרווח של שישה וחצי טונים (אוקטבה + סקונדה קטנה, או אוקטבה + חצי טון). והשנייה – נונה גדולה, היוצרת מרווח של שבעה טונים (אוקטבה + סקונדה גדולה, או אוקטבה + טון שלם). הנונה נחשבת למרווח דיסוננטי.
אל רשימת המרווחים הללו המוכרים יותר מתווספים גם הדצימה (10) שהיא למעשה אוקטבה + טרצה, האונדצימה (11) שהיא אוקטבה + קוורטה וכולי.
לכל מרווח יש אחר המשלים אותו לאוקטבה ואופיו הצלילי דומה לזה שלו.
הסקונדה צורמת ואינה נעימה לאוזן. מרווח של סקונדה מתאפיין בחוסר יציבות ומבקש להיפתר בהתאם לכיוון – כלפי מעלה או כלפי מטה. המרווח המשלים את הסקונדה הוא הספטימה, הנושאת תכונות צליליות דומות, אך בניגוד לתצלילה ה"מכווץ" של הסקונדה, הספטימה נשמעת "רחבה" יותר.
הטרצה היא מרווח יציב ונוח, שאיננו דורש פתרון המסגרת ההרמוניה המסורתית. קריאת הקוקייה משתמשת במרווח זה, דבר הבא לידי ביטוי גם בשעוני קוקייה ופעמוני דלתות. היפוכה המשלים הוא מרווח הסקסטה, היציב כמוה.
קוורטה וקווינטה מאופיינות בתצליל "ריק". כל אחת היא היפוכה של השנייה ושתיהן יחד יוצרות אוקטבה מלאה. בעוד שהקווינטה נחשבת למרווח קונסוננטי באופן מוחלט, הדבר אינו כך בנוגע לקוורטה, ככתוב מעלה.
אוקטבה היא המרווח השלם והיציב ביותר, משום שלמעשה הוא כולל את כולו בעצמו והמשלים היחיד שלו הוא למעשה הפרימה. היא מכפילה את עצמה, כמו שירת אוניסונו – בקול אחד.
