מרדכי מקס לבנשטין (13 ביולי1896 – 7 ביולי1974) היה רופא פנימי, רופא קיבוץ בית אורן, מהרופאים הראשונים ביישוב, שעסק בריכוז שרותי הרפואה ובטיפול במעפילים בשנים שלפני קום מדינת ישראל
קורות חיים
לבנשטין נולד בפולדה, במדינת הסן, בגרמניה, ללנה ולמחנך שמואל לבנשטין[1][2] שהיה מורה בבית הספר היהודי ושליח ציבור.
אחיו ואחיותיו של לבנשטין: ארנסט, פרידל, פאולה, הנס, קאטה ואלזה-אסתר. לבנשטיין קיבל חינוך מסורתי-דתי.
לבנשטין סיים בית ספר ריאלי בשנת 1914 ולמד גם לימודי יהדות.
לבנשטין היה חבר ב"הגנה". תפקידו היה לרכז את שירותי הרפואה, ולטפל במעפילים שהגיעו לנמל חיפה.
בטיפוליו במעפילים, מול שלטונות המנדט הבריטי היו השלכות לגבי כמות המעפילים שהבריטים תכננו לגרש, למחנות העקורים, ולבנשטיין השתדל לגרום לכמות גדולה של מעפילים שלא יגורשו.
לאחר קום המדינה
לאחר קום המדינה, עבד לבנשטין במד"א, כרופא קלינאי, כולל תפקידי הדרכה.
בשנות החמישים של המאה העשרים היה לבנשטין רופא של לשכת הגיוס של צה"ל.
יונה חצור היה אחיין חורג של לבנשטין, אמו נפטרה כשהיה תינוק ואביו נישא בשנית לאחותו של לבנשטין, כל חייו חצור התייחס אליה כאל אמו. לאחר ליל הבדולח החליט חצור לברוח מגרמניה, ועלה לארץ ישראל, השתקע בחיפה, שם המתין לו לבנשטין. בית סבו וסבתו היה לו לבית.
