מקדונל דאגלס

מקדונל דאגלס
McDonnell Douglas
נתונים כלליים
מייסדים ג'יימס סמית' מקדונל, דונלד ווילס דאגלס עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1967–1996 (כ־29 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת אם בואינג עריכת הנתון בוויקינתונים
חברות בנות UGS Corp. עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה סנט לואיס עריכת הנתון בוויקינתונים
ענפי תעשייה תעשייה אווירית ומוצרי חלל
מוצרים עיקריים מטוסים ומסוקים
עובדים 63,000 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מטוס נוסעים מדגם DC-10 תוצרת מקדונל דאגלס
מטוס נוסעים מדגם DC-9 תוצרת מקדונל דאגלס
מטוס קרב מדגם F-4 פנטום תוצרת מקדונל דאגלס
מטוס הג'מבו העתידי של מקדונל דאגלס שלא יצא לשיווק בגלל בעיות כספיות

מקדונל דאגלס (באנגלית: McDonnell Douglas) הייתה יצרנית תעופה וחלל אמריקנית גדולה, שייצרה מספר כלי טיס מפורסמים, מסחריים וצבאיים. היא נוסדה ב-28 באפריל 1967 כמיזוג של החברות מקדונל ודאגלס, ופעלה עד 1 באוגוסט 1996, אז התמזגה עם בואינג[1].

היסטוריה

החברה נוסדה על בסיס חברות של ג'יימס סמית' מקדונל ודונלד ווילס דאגלס. שנייהם היו בוגרי MIT ועבדו עבור יצרנית כלי הטיס חברת גלן ל. מרטין[2]. דאגלס היה מהנדס ראשי בגלן ל. מרטין טרם עזב כדי להקים את דייוויס-דאגלס קומפני בתחילת 1920 בלוס אנג'לס. הוא וויתר על ציון שמו בשם החברה ושינה אותה לדאגלס איירקראפט קומפני ב-1921 חברת דאגלס איירקראפט נוסדה ב-1920 כיצרנית מטוסים דו-מנועיים, שקבעו שיאים תעופה עולמיים רבים, דוגמת הטיסה הראשונה סביב כדור הארץ ב-1924[3].

מקדונל ייסד את J.S. מקדונל אנד אסוסייטס (J.S. McDonnell & Associates) במילווקי, ויסקונסין ב-1928. הרעיון שלו היה לייצר כלי טיס פרטיים לשימוש משפחתי. השפל הגדול של 1929 הרס את רעיונותיו והחברה קרסה. הוא עבר לעבוד עבור גלן ל. מרטין. הוא עזב ב-1938 כדי לנסות שוב עם חברה משלו, מקדונל איירקראפט קורפוריישן, שהפעם מוקמה ליד סנט לואיס, מיזורי.

ב-1935 השיקה "איירקראפט קומפני" את ה-"DC-3 דקוטה", שחולל מהפכה בתחבורה האווירית. יותר מ-10,000 מטוסי "דקוטה", שימשו את בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהייתה מקור רווח משמעותי עבור דאגלס[3]. החברה ייצרה כמעט 30,000 כלי טיס מ-1942 עד 1945 וכוח העבודה שלה גדל עד לכ-160,000 עובדים. החברה ייצרה מספר כלי טיס כולל ה-C-47 Skytrain (דקוטה) מטוס תובלה שהוא גרסה צבאית של ה-DC-3, ה-DB-7 (ידוע כ-A-20, האבוק או בוסטון), הדאונטלס וה-A-26 אינווידר. שתי החברות סבלו בסוף המלחמה, וניצבו בפני הפסקת ההזמנות של הממשל ועודף כלי טיס. שתיהן קיצצו משמעותית את כוח העבודה שלהן, דאגלס פיטרה כמעט 100,000 איש. כחלק מעבודתם בזמן המלחמה הקימה דאגלס צוות חשיבה של חילות האוויר של צבא ארצות הברית, קבוצה שתיהפך בהמשך לראנד קורפוריישן.

דאגלס המשיכה לפתח כלי טיס חדשים, כולל מטוס ארבע-מנועי מוצלח DC-6‏ (1946) ומטוס הפרופ המסחרי האחרון, ה-DC-7‏ (1953). החברה עברה להנעת סילון, וייצרה את הראשון עבור הצבא - ה-F3D סקיינייט ב-1948 ה-F4D סקיירי ב-1951 וכן את טיל האוויר-אוויר הגרעיני AIR-2 ג'יני (1957). דאגלס ייצרה גם כלי טיס מסחריים, כגון ה-DC-8 ב-1958 שנועד להתחרות עם הבואינג 707 החדש. מקדונל פיתחה גם מטוסי סילון, אולם מאחר שהיו קטנים יותר נקטו בקו תכנון רדיקלי יותר, עם מטוסים כגון ה-FH-1 פנטום, ה-F2H באנשי, ה-F3H דימון וה-F-101 וודו. התקדמות מלחמת קוריאה עזרה לדחוף את מקדונל לתפקיד ספקית מטוסי קרב משמעותית לכוחות המזוינים של ארצות הברית, במיוחד עם ה-F-4 פנטום (1958).

שתי החברות השתוקקו להיכנס לתחום הטילים החדש, דאגלס עברה מייצור רקטות אוויר-אוויר וטילים למערכות טילים שלמות תחת תוכנית נייק מ-1956 ונהפכה לקבלנית ראשית של תוכנית סקייבולט ALBM ותוכנית הטיל הבליסטי ת'ור. מקדונל פיתחה מספר טילים, כולל ה-ADM-20 קוואיל היוצא דופן. כמו כן ביצעה ניסויים בטיסה על-קולית, מחקר שאיפשר לה גם לקחת חלק חשוב בתוכניות מרקורי וג'מיני של נאס"א. דאגלס גם זכתה בחוזים מנאס"א, הבולט בהם הוא רקטת הסטורן 5 שלקחה בו חלק משמעותי. שתי החברות היו בשלב הזה מעסיקות גדולות, אך לשתיהן היו בעיות.

מיזוג מקדונל ודאגלס

העלויות של ה-DC-8 וה-DC-9 היו לנטל כבד על דאגלס, והחברות החלו להידבר בקשר למיזוג. גישושים בעניין החלו ב-1963. דאגלס ביקשה הצעות מחיר מדצמבר 1966 וקיבלה את זו של מקדונל. שתי החברות התמזגו רשמית ב-28 באפריל 1967 תחת השם מקדונל דאגלס קורפוריישן. ב-1967, עם המיזוג של מקדונל ודאגלס איירקראפט, דייב לואיס, אז נשיא מקדונל, מונה ליושב-ראש של מה שנקרא "חטיבת לונג ביץ'" של דאגלס איירקראפט. בזמן המיזוג, ההערכה הייתה שדאגלס איירקראפט נמצאת במרחק של פחות משנה מפשיטת רגל. בפרץ ההזמנות, ייצור מטוסי ה-DC-8 וה-DC-9 היו באיחור של 9 עד 18 חודשים, דבר שגרם להפסדים עבור חברות התעופה. לואיס היה פעיל במכירות ה-DC-10 בתחרות עזה עם לוקהיד וה-L-1011. בתוך שנתיים, לואיס החזיר את הפעילות למסלולה והביא לתזרים מזומנים חיובי. הוא חזר למטה החברה בסנט לואיס משם המשיך במאמצי המכירות של ה-DC-10 וניהל את החברה כולה כנשיא וכממונה הפעלה ראשי במהלך שנת 1981.

ייצור ה-DC-10 החל ב-1968 כשהמטוסים הראשונים נמסרו ב-1971. ב-1977 סדרת ה-DC-9 "סופר 80" (שמו שונה מאוחר יותר ל-MD-80) הושקה. תוכנית זו התבררה כמוצלחת ביותר. המטוס הבא שהושק היה ה-MD-11, שדרוג ל-DC-10. כיום (2006), ה-MD-11 נותר המטוס המודרני היחיד בעל שלושה מנועי סילון. לאחר שהושק ב-1986, נמכרו 200 יחידות MD-11, אך התוכנית הופסקה לאחר המיזוג עם בואינג מאחר שהוא התחרה מול הבואינג 777. המטוס האחרון של מקדונל דאגלס הושק ב-1988. סדרת ה-MD-90 הייתה גרסה מאורכת של ה-MD-80, שצוידה במנועי טורבו-מניפה תוצרת אינטרנשיונל שיירו איינג'נס מדגם V2500, המנועים הגדולים ביותר שהותקנו בחלק האחורי של מטוס אזרחי מעולם.

ב-1992, חשפה מקדונל דאגלס מחקר על מטוס רחב גוף דו-מפלסי הדומה לאיירבוס 380, שכונה MD-12. למרות שהדבר הלהיב את השוק לזמן קצר, המחקר נתפס כלא יותר ממהלך יחסי ציבור שנועד להסתיר את העובדה שדאגלס נתונה במאבק תחת לחץ עז מבואינג ואיירבוס. היה ברור לרוב התעשייה שלדאגלס לא היו המשאבים או הכסף הנדרש לפיתוח מטוס מפלצתי שכזה, והמחקר גווע במהירות. מעניין שבואינג עשתה שימוש ברעיון מאוחר יותר במחקר המטוס האולטרה-גדול שנועד להחליף את ה-747, אך בסופו של דבר רעיון המטוס הדו-מפלסי יושם באיירבוס A380.

במהלך השנים, מקדונל דאגלס ייצרה גם כלי טיס צבאיים מוצלחים רבים, בהם ה-F-15 איגל (1974) וה-F/A-18 הורנט (1975). כמו כן ייצרה מקדונל דאגלס גם את הטילים AGM-84 הרפון והטומהוק. משבר הנפט של שנות השבעים גרם לזעזוע קשה בתעשיית התעופה המסחרית, ומקדונל דאגלס נאלצה לקבל חוזים נחותים והחלה לגוון את תחומי עיסוקיה על-מנת להפחית את ההשפעה הצפויה של שפל עתידי בעסקים. ב-1984 החברה רכשה את "יוז הליקופטרס", שהפכה למקדונל דאגלס הליקופטרס.

המיזוג עם בואינג

מטוס קרב מדגם F-15E סטרייק איגל.

עד שנות ה-90 של המאה ה-20 מקדונל-דאגלס הצליחה לזכות בחוזים רבים של מחלקת ההגנה של ארצות הברית, אך במקביל איבדה את כושר ההתחרות בשוק האזרחי. ב-1994, כדי לנסות לחולל מפנה עסקי, הובא מנכ"ל חדש, הארי סטונסייפר, שהיה הראשון שניהל את החברה שלא ממשפחת מקדונל. בואינג ומקדונל דאגלס החלו לדון על אפשרות מיזוג ביניהן. אך ההתפתחות שדחפה את המיזוג הגיעה בנובמבר 1996 - פליטתה של מקדונל-דאגלס מרשימת המתמודדים על ייצור מטוס הקרב של המאה ה-21, "תוכנית Joint Strike Fighter". עבור מחלקת ההגנה של ארצות הברית. החברות שנותרו ברשימה היו בואינג ולוקהיד מרטין. מדובר היה במכרז הצטיידות של כל זרועות הצבא האמריקני, ששוויו הוערך אז בכ-219 מיליארד דולר, לא כולל מכירות למדינות זרות. מקדונל דאגלס הסכימה לאחר ההפסד לשמש קבלן משנה של בואינג[4]. הסכמה זו הובילה ליוזמה ללכת לבסוף למיזוג מוחלט של שתי החברות[5].

המיזוג הושלם ב-1997, בהחלפת מניות בשווי 13 מיליארד דולר ליצירת דה בואינג קומפני (The Boeing Company). לחברה הממוזגת היו 250,000 עובדים והכנסות שנתיות של 50 מיליארד דולר[6]. עם זאת את שנת 1997 סיימה בואינג בהפסד ופיטרה כ-20,000 עובדים, בעיקר בחטיבה הצבאית לשעבר של מקדונל דאגלס[7].

לאחר המיזוג המשיכה בואינג בתוכנית לפיתוח מטוס ה-MD-95, כדור שלישי של סדרת מטוסי ה-DC-9 המוצלחת של מקדונל-דאגלס, שממנה נבנו כמעט 2,500 יחידות מדגמי DC-9, ‏MD-80, ו-MD-90 משנת 1965 עד שנת 2006. עם רכישת מקדונל-דאגלס על ידי בואינג, שונה השם המתוכנן של המטוס ל"בואינג 717" כדי לשלבו בתוך סדרת מטוסי הסילון של בואינג[8].

פעילות בישראל

מטוסים מדגם דאגלס A-4 סקייהוק תוצרת החברה, היו המטוסים הראשונים תוצרת ארצות הברית ששירתו בחיל האוויר הישראלי החל מ-1967. ומטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום של החברה סופקו החל מ-1969[9]. בזמן מלחמת יום הכיפורים סיפקה החברה לישראל מטוסי פנטום ישירות מפס הייצור[10]. בעקבות רכישות אלו, ורכישות נוספות למקדונל דאגלס הייתה במהלך השנים מחויבות לרכש גומלין בישראל[11].

ב-1986 בעקבות ביטול פרויקט הלביא, שקל חיל האוויר לרכוש את מטוס הקרב F-18 תוצרת החברה, כחלופה ללביא[12]. במסגרת המשא ומתן על רכישת המטוס, הבטיחה החברה לשלב את התעשיות הישראליות בייצורו[13], בנוסף הציעה רכש גומלין בישראל בשווי העסקה, בסך מיליארד[14]. חיל האוויר בחר לבסוף לרכוש מטוסי F-16 נוספים תוצרת לוקהיד מרטין, שכבר שירתו בחיל האוויר, ולא את ה-F-18.

ב-1990 הזמינה מדינת ישראל לראשונה 18 מסוקי תקיפה מסוג "אפאצ'י"[15].

במרץ 1997, חתמה החברה על הסכם לשיתוף פעולה לפיתוח טכנולוגיה להפקת חשמל באמצעות אנרגיה סולארית, יחד עם המועצה האמריקנית-ישראלית למדע וטכנולוגיה, חברת "ידע" של מכון ויצמן, חברת אורמת טורבינות וחברת רותם[16].

בין החברות הישראליות שהיו ספקיות או שותפות של מקדונל דאגלס, היו:

  • מפעל שה״ל (שירותים הידראוליים לוד), של החטיבה הטכנולוגית של התעשייה האווירית לישראל, סיפק לחברה כני־נסע[17].
  • חטיבת בדק של התעשייה האווירית עסקה בהסבת מטוסי נוסעים תוצרת החברה למטוסי מטען[18]. בין השאר חתמה, במאי 1999, על הסכם להסבת כ-40 מטוסי נוסעים מדגם מקדונל דאגלס MD-11 עבור לקוחות בינלאומיים[19]. היקף העסקה היה כ-160 מיליון דולר[19].
  • חברת אלביט סיפקה מערכות תצוגה לטייסים[20].
  • התעשייה הצבאית סיפקה רכיבים למטוסי המקדונל דאגלס MD-11[21].

כלי טיס של מקדונל דאגלס

כלי טיס אזרחיים

  • DC-9 (החל תחת "דאגלס איירקראפט")
  • DC-10 (גרסה עם שדרוג תא הטייס כונתה MD-10)
  • MD-11 (גרסה מאורכת ומודרנית של ה-DC-10)
  • סדרת MD-80 (גרסה מאורכת ומודרנית של ה-DC-9)
  • MD-90 (גרסה מאורכת ומודרנית של ה-MD-80)
  • MD-95 (גרסה האחרונה של ה-DC-9, נמכרה תחת השם בואינג 717)

כלי טיס צבאיים

מוצרי חלל

טילים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקדונל דאגלס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ דרור מרום, ‏מיזוג מהשמים, באתר גלובס, 17 בדצמבר 1996
  2. ^ מאת אמירה ליס, לונדון, ‏בריטניה תסייע להקים שלוחה של MIT בלונדון, באתר גלובס, 9 בנובמבר 1999
  3. ^ 1 2 בלומברג, ‏מקדונל ודאגלס: היסטוריה של תעופה, באתר גלובס, 17 בדצמבר 1996
  4. ^ רן דגוני, וושינגטון , ‏מקדונל דאגלס מוכנה כעת להיות קבלניתמשנה של יריבתה בואינג, באתר גלובס, 2 בדצמבר 1996
  5. ^ המכה שדחפה את מקדונל לזרועות בואינג: אובדן פיתוח מטוס הקרב של המאה ה-21, באתר גלובס, 17 בדצמבר 1996
  6. ^ רן דגוני ובלומברג, וושינגטון , ‏'איננו מוטרדים, מקדונל לא היתה יריבה רצינית' - הגיבה איירבוס על מיזוג בואינג-מקדונל דאגלס, באתר גלובס, 17 בדצמבר 1996
  7. ^ יעקב שרגל, ניו יורק, ‏ב ואינג תצמצם כ-8,200 מישרות בשל קשיי תפעול בחטיבות מקדונל דאגלס, באתר גלובס, 23 במרץ 1998
  8. ^ בלומברג, סנט לואיס, ‏בואינג תרחיב ייצור דגמי 717 האיזוריים של מקדונל דגלאס, באתר גלובס, 3 במאי 1998
  9. ^ טייסי מילואים אמריקניים מטיסים ,פאנטומים' לישראל, למרחב, 19 באוקטובר 1970
  10. ^ דן גוטליב, פני וושינגטון למיקוח, על המשמר, 15 באוקטובר 1973
  11. ^ אורה קורן, ‏הרשפ"ת: רכש הגומלין בשנת 96' גדל ב-18% ל-1.07 מיליארד דולר, באתר גלובס, 24 בפברואר 1997
  12. ^ מאיר כהן, תחליפים ללביא, כותרת ראשית, 3 בספטמבר 1986
  13. ^ שרון שדה, נשיא חטיבת מטוסי הקרב של מקדונל דאגלס, גון קפלופו, חדשות: "התעשיות הישראליות ישולבו בייצור האף־18, חדשות, 8 במאי 1992
  14. ^ שרון שדה, מקדונל דאגלס תשקיע מיליארד ד׳ בישראל, חדשות, 8 בינואר 1992
    שרון שדה, מקדונל עשויה להציע רכש גומלין בשווי עיסקת האף-18, חדשות, 20 ביולי 1992
  15. ^ רן דגוני, ישראל הזמינה 18 מסוקי תקיפה מסוג "אפאצ'י", מעריב, 18 באפריל 1990
  16. ^ מאת רן דגוני, וושינגטון, ‏הסכם אמריקני-ישראלי לשת"פ בפיתוח טכנולוגיה להפקת חשמל באמצעים סולריים, באתר גלובס, 16 במרץ 1997
  17. ^ שרון שדה, מפעל שה"ל של תע״א זכה במכרז של מקדונל דאגלס, חדשות, 5 במאי 1992
    שרון שדה, התעשיה האווירית תמכור מחצית משה"ל ב־18 מ' דולר, חדשות, 28 ביולי 1993
  18. ^ שרון שדה, תע״א שוקלת להתחיל בהסבת מטוסי אייובוס למטוסי מטען, חדשות, 13 בדצמבר 1992
  19. ^ 1 2 דרור מרום, ‏התעשייה האווירית חתמה הסכם להסבתם של 40 מטוסי בואינג, באתר גלובס, 12 במאי 1999
  20. ^ נווית זומר, עלייה של 8% במניית אלביט, חדשות, 28 ביולי 1992
  21. ^ שרון שדה, תעש תפטר עד סוף השנה עוד אלף עובדים, חדשות, 28 ביולי 1992