בהלכה, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ הוא מונח המתאר את התוצרת של אשה נשואה. על פי ההלכה, תוצרת זו ניתנת לבעל, תמורת חיוב המזונות שלו כלפי האשה^[1]. כמו כן מעשה ידיה של בת קטנה מתחת לגיל 12 ניתנים לאביה.

תקנות אלו של חז"ל מטרתם למנוע איבה בין אב לבתו, ובין בני זוג שכן כשהאשה תתפרנס מבעלה ובמקביל תרוויח ותנהל קופה עצמאית סביר להניח שייווצרו חיכוכים ומריבות ביניהם.

תקנה זו נתקנה לטובתה של האשה ולכן במקרים שהאשה איננה מעוניינת להתפרנס מבעלה, לא קיימת תקנה זו.

לפי התקנה, יש שבע מלאכות שאשה עושה לבעלה, שש מהם לצורכי הבית, ואחת - עבודה כפי כוחה וכשרונותיה. טחינת חיטים לצורכי הבית, אפייה, בישול, הנקת תינוקות המשותפים לשניהם, הצעת המיטה, מזיגת הכוס, רחיצת פניו ידיו ורגליו, ו"עושה בצמר" - עבודה^[2]. במקרה רגיל לא קצבו חז"ל את שיעור העבודה, והוא לפי זמנה הפנוי וכוחותיה בזמן שהאשה אינה מתגוררת עם בעלה באופן תמידי, קבעו חז"ל סכום מסוים של צמר שהאשה חייבת לטוות ביום (חמישה סלעים שתי ביהודה)^[3], אך אין הכוונה שתעבוד במלאכה זו דווקא, אלא במלאכות הנהוגות בין בני העיר^[4].

אם הכניסה לו האשה מכספה הפרטי (של לפני הנישואין) שפחות, היא יכולה להפטר משבע המלאכות כאשר השפחות עובדות במקומה, אך יש להתחשב גם בכמות העבודה העולה משום שיש אנשים נוספים בבית, השפחות עצמן שגם הן אוכלות ומתפרנסות מהבית, והאורחים המתרבים והולכים כפי כמות השפחות והעושר שמפגין הבית^[5]. לפי רבי אליעזר אף אם הכניסה לו מאה שפחות, יכול הבעל לכפות את האשה לעבוד במלאכה קלה כדי שלא תבוא לידי שעמום (שגעון), וגם אם עוסקת במשחקים, כך שאין חשש תבוא לידי שגעון, קיימת דעה שיכול לכפות אותה כדי שלא תבוא לידי זימה וכך נפסקת ההלכה^[6].

בנוסף, קובע רב הונא כי גם אם הכניסה לו בכספה מאה שפחות חייבת להגיש לפניו את "הכוס" (הכוונה למזיגת כוס היין שהייתה נהוגה בעבר והייתה מביאה לידי חיבה), להציע את מיטתו ולרחוץ פניו ידיו ורגליו, שכן דברים הללו מביאים לידי קרבת אישות^[7]. כמו כן, מגישה לפניו אוכל ושתייה, וכל הדברים הנהוגים בין בני זוג^[6].

לאשה ישנה אפשרות להתחמק מתקנה זו מכיוון שכל כולה לא תוקנה אלא לטובתה, ואם אמרה האשה לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה", שומרת אני את כספי לעצמי ומוותרת אני על זכות המזונות שתיקנו לי, הרשות בידה. אין בכך עקירת תקנת חכמים, שהרי ביכולתה לחזור בה, כי המזונות של כל יום ויום הם תחת מעשה ידיה של כל יום ויום, כך שאם למחרת תחליט לחזור בה ולהסכים לתת את מעשה ידיה לבעל - יחזור על הבעל חיוב המזונות. לדעת רבותינו האחרונים, יכולה לאמור "איני ניזונת ואיני עושה" ולחזור בה, פעם אחת בלבד בחיים, כדי שלא תערים עליו לכשתכניס כספים מרובים ותחזור בה כשתכניס כספים מועטים וחוזר חלילה.

כמו כן, במקרה שהאשה מרוויחה מספיק כדי פרנסתה, יכול הבעל לומר לאשה "צאי מעשה ידייך למזונותייך", כלומר במקום שאפרנס אותך, קחי את כספך שלך שאותו את מרוויחה ובו תקני אוכל לעצמך. בכך אין הפקעה מחיוב המזונות, שכן מעשה ידייה של האשה שייך לבעלה, כך שעל ידי זאת שהיא לוקחת לעצמה את כספה הוא מקיים את חיוב המזונות, ותקנת חיוב המזונות נועדה בעיקר למקרה שבו האשה אינה מוכשרת דיה ואין בכוחה לפרנס את ביתה, שאז מוטל על הבעל לפרנס אותה מכספו.^[6]

נחלקו החכמים, בדין מורדת על בעלה, האם גם אשה שמורדת על בעלה ממלאכות כלולה בדין זה. לפי רב הונא דין מורדת על בעלה שקונסים אותם בשבעה טרפעיקין (טרפיק = חצי זוז) בכל יום, הוא רק על אשה שמורדת על בעלה מתשמיש המיטה, אך לפי רבי יוסי בר חנינא גם אשה שמורדת על בעלה ממלאכה נחשבת למורדת. יש מהראשונים שלמדו שמדובר על כל שבע המלאכות שאשה עושה לבעלה, שלפי רבי יוסי בר חנינא אם אינה עושה אותם היא נחשבת למורדת, ויש מהראשונים שלמדו שעל שש המלאכות הראשונות אין מחלוקת כלל וכולם מודים שאם אינה מבשלת, אופה או מניקה את בנה היא נחשבת למורדת על בעלה, והמחלוקת בין רב הונא לרבי יוסי בר חנינא היא רק אודות מלאכת "עושה בצמר", שאינה לצורכו הישיר של הבעל אלא לצורך פרנסת הבית, ועל כך המחלוקת^[8]. ההלכה נפסקת כרב הונא שאין מורדת ממלאכות נחשבת למורדת על בעלה שדינה חמור ושקונסים אותה בשבעה טרפעיקין ליום שמקזזים מסכום כתובתה.

כמו שיש דין "מורדת על בעלה", מוזכר במשנה^[9] גם דין "מורד על אשתו", שהוא גבר המורד על אשתו, שמוסיפים לאשה על כתובה כל יום שלושה טרפעיקין^[10], לפי רב הונא הכוונה היא שהוא מורד מתשמיש המיטה ולפי רבי יוסי בר חנינא גם המורד ממלאכה נחשב ל"מורד" שקונסים אותו.

הראשונים נחלקו בגדר חיוב מזונות, שהחורג ממנו נחשב ל"מורד", אם הוא רק בעבודה עצמאית, או גם חיוב לעבוד תחת אדם אחר, ולהשכיר את עצמו למלאכה. לפי רבי אליהו מפריז הבעל אכן מחויב להשכיר את עצמו כדי לפרנס את ביתו, וסמך את דבריו מהכתוב בלשון הכתובה "ואני אפלח ואיזון ואפרנס" אך הריטב"א כותב שמדובר בחידוש גדול, ומביא את דעתו של רבינו תם ורש"י החלוקים על כך וסבורים ש"מורד ממלאכה" הכוונה היא שאינו רוצה לפרנס את בני ביתו בעבודה עצמאית, ופירוש המילה "ממלאכה" כוונתה שמורד מחיוב המזונות שבא לו תמורת חיוב המלאכה של האשה. רבינו תם אף הסביר כי אין להביא ראיה מלשון הכתובה, שכן הכתוב שם "ואנא אפלח" הוא בהקשר אחר - לעבוד בשדה המשפחה כדי להביא אוכל, אך אינו חייב להשכיר את עצמו למלאכה אצל אדם אחר כמו מלמד תינוקות או עבודה אחרת^[11].

גם מותר מעשה ידיה של האשה שייך לבעלה, כלומר - שווי מעשה ידיה הגדול מהסכום שהיא חייבת לעבוד - חמישה סלעים. הגישה הידועה היא שחיוב המזונות היא תחת מעשה ידיה, ותחת מותר מעשה ידיה חייב הבעל לתת לה מעט דמי כיס - מעה כסף בכל שבוע לצרכים קטנים, וכן היא דעת רב, ושמואל. דעתו של רב אדא בר אהבה שונה, ולפיו חיוב מזונות של האשה הוא תחת מותר מעשה ידיה, ואילו המעה כסף שנותן לצרכיה הוא תחת מעשה ידיה. בתלמוד^[12] הוסבר כי הם חולקים בסברא: לפי רב ושמואל מסתבר כי חז"ל תיקנו את חיוב המזונות שמצוי וקיים תמיד תמורת מעשה ידיה המצוי יותר (מאשר מותר מעשה ידיה שלא תמיד קיים), ואילו המעה כסף שהוא חיוב חד פעמי נתקן תמורת מותר מעשה ידיה שמצוי פחות, ולפי רב אדא בר אהבה מסתבר שחז"ל תיקנו את המעה כסף שהוא סכום קצוב תמורת מעשה ידיה שהוא סכום קצוב - חמישה סלעים^[3].

בין שיטת רב ושמואל לשיטת רב אדא יש נפקותא הלכתית: במקרה שהבעל מעניק לאשה אוכל לצרכיה אך אינו מעניק לה מעה כסף כדמי כיס, שלפי רב ושמואל שחיוב המזונות הוא תחת מעשה ידיה, אז מעשה ידיה יהיו שייכים הלאה לבעל ורק מותר מעשה ידיה שתחת המעה כסף לא יהיה של הבעל, אך לפי רב אדא בר אהבה ההפך הוא הנכון; במקרה כזה רק מותר מעשה ידיה יהיו שייכים לבעלה, אך לא מעשה ידיה.