מערכת הובלת המים לעיר ניו יורק (באנגלית: New York City water supply system) היא מערכת של מאגרי מים, אמות מים ומנהרות להובלת מים, הפרושה מצפון לעיר ניו יורק, ומורכבת משני אגני ניקוז מרכזיים: הקטן מבין השניים הוא אגן הניקוז של נהר קרוטון, והמערכת הגדולה היא אגן הניקוז המשולב של נהר דלוואר והרי הקטסקיל.

מערכת אספקת המים של ניו יורק היא אחת ממערכות האחסון והאספקה של מים עיליים הגדולים בעולם. בארצות הברית, העיר ניו יורק היא אחד מחמישה אזורים מטרופולינים שעדיין מספקים מים עיליים לא מסוננים לתושבי העיר שלה^[א].

הערים האלו מתהדרות במערכות מים טבעיות בעלות איכות גבוהה, ולכן ישנה אפשרות לספק מים ישירות ממאגרים עיליים, בלי הצורך בסינון חזק כמו בערים אחרות. המערכת מספקת באופן מהימן, יותר מ-1.1 מיליארד גלונים של מי שתייה בטוחים מדי יום, לתשעה מיליון אנשים - זה מייצג כמעט מחצית מאוכלוסיית כל מדינת ניו יורק^[1][ב].

כאמור, מקור המים העיליים הללו הוא משני אגני הניקוז המוזכרים לעיל כאשר:

• אגן הניקוז של הקרוטון, משתרע על שטח של 970.875 קמ"ר, ממזרח לנהר ההדסון, שמעביר 10% מאספקת המים לעיר ניו יורק^[1].
• מערכת אגני הניקוז המשולבים של קטסקיל ודלאוור, משתרעת על פני 4,134.633 קמ"ר מערבית לנהר ההדסון, ושמעבירה 90% מאספקת המים לעיר ניו יורק^[1].

סך הכל מדובר בשטח ניקוז של 5,105.508 קמ"ר שכוללים בתוכם 19 מאגרי מים, ו-3 אגמים מנוטרים^[1][2].

המערכת היא מערכת הזנת כבידה עם ראש הידראולי^[ג], המסופקת על ידי הפרש גובה של 300 מ' בין אגני הניקוז בצפון מדינת ניו יורק, לבין אזור החלוקה בעיר, שמספיקה כדי להביא מים בלחץ לקומה השישית של רוב הבניינים ללא שאיבה^[3][4]. 97% אחוז מהמים בעיר מגיעים לבתים ולעסקים באמצעות כוח הכבידה בלבד, ויש לשאוב רק כ-3 אחוזים ליעדם הסופי. כלור מתווסף למים כדי להשמיד חיידקים, ומוסיפים גם פלואוריד כדי לסייע במניעת עששת^[5].

ערך מורחב – נהר קרוטון

ערך מורחב – סכר ניו קרוטון

מימי נהר קרוטון, על יובליו, ומאגרי המים שלו, מהווים כאמור 10% מאספקת מי השתייה לעיר ניו יורק. הם מועברים לעיר ניו יורק באמצעות אמת המים החדשה של הקרוטון, שמתחילה מעט מזרחה מסכר ניו קרוטון, ויורדת דרומה לכיוון העיר - ראו התחריט משמאל על דברי ההסבר מתחתיו^[ד]. סכר זה יוצר את מאגר המים ניו קרוטון(אנ'), שהוא השלב האחרון והסופי של אגירת מי אגן הניקוז לטובת העברתם לעיר ניו יורק. מימי אמת המים (החדשה) של ניו קרוטון זורמים למאגר ג'רום פארק בברונקס(אנ')^[ה], לפני שהם נכנסים למפעל סינון מים קרוטון בפארק ואן קורטלנד (אנ') לצורך טיפול, ואז יוצאים להפצה בעיר^[3]. מים עודפים מהמערכת, נשפכים עוד קודם לכן, מעל סכר ניו קרוטון, ומתנקזים לנהר ההדסון בעיירה קרוטון און הדסון, ניו יורק (אנ'), בנקודה הנקראת קרוטון פוינט (אנ').

עד שנת 1842, אספקת המים של העיר נשענה על הבארות, המעיינות והבריכות שהיו בעיר^[2][6].

בתחילת המאה ה-16, התושבים הראשונים של מה שהיה ידוע אז כניו אמסטרדם, קיבלו את המים שלהם ממעיינות, נחלים ובריכות. ככל שמספר התושבים גדל, תושביה המוקדמים של העיר החלו לחפור בארות פרטיות רדודות, ובשנות ה-70 של המאה ה-16 נחפרה הבאר הציבורית הראשונה מול המצודה הישנה בבאולינג גרין(אנ')^[ו]. עד אמצע המאה ה-18, חולקו מים ממאגר ברחוב צ'יימברס (שחפרה חברת מנהטן, שתהפוך לבנק צ'ייס מנהטן), דרך תעלות עץ שהונחו ברחובות הראשיים^[2]. בזמן זה, פסולת התנקזה למרזבים פתוחים, זיהמה את אספקת המים של העיר, ותרמה למגפות קדחת צהובה וכולרה שפקדו את העיר עד תחילת המאה ה-19. זאת ועוד, כשהעיר נפגעה קשות על ידי מגפת הכולרה ב-1832 והשריפה הגדולה(אנ') ב-1835, התבררה חוסר ההתאמה של מערכת המים של הבארות ובורות המים, ונבדקו חלופות רבות^[1]. בסופו של דבר התברר, שרק נהר קרוטון בצפון מחוז ווסטצ'סטר, נמצא נושא מים מספיקים, בכמות ובאיכות, כדי לשרת את העיר. בניית מערכת ההעברה החלה ב-1837, והושלמה ב-1848^[1][5].

ערך מורחב – אמת המים העתיקה של הקרוטון

נהר קרוטון היה עיקרי לאספקת המים של ניו יורק משנת 1842 ועד אמצע המאה ה-20. מים הובאו לעיר דרך אמת המים של קרוטון, שנקראה לימים אמת המים העתיקה של הקרוטון. אמת המים העתיקה של קרוטון נשארה בשירות עד שנת 1955^[7][ז]. היא הגיעה עד לרובע הברונקס, לשכונת הייברידג' דהיום(אנ'), וכדי לאפשר חצייה של נהר הארלם לכיוון מנהטן, בנו את הגשר הגבוה (ניו יורק), שאליו חוברה אמת המים באמצעות צינור גדול, שהוביל את המים למנהטן. בניית הגשר והעברת קו המים הצמוד אליו הושלמו בשנת 1848^[8]. זהו הגשר העתיק ביותר בעיר ניו יורק מרובת הגשרים, שעדיין עומד על תילו^[9]. משנת 1905, עת הושלמה בנייתו של מאגר ג'רום, גם מי אמת המים העתיקה הועברו אליו^[10].

בשנת 1863 אישר בית המחוקקים בניו יורק את בניית מאגר בהייברידג'(אנ') מנהטן ומגדל המים (ראו התמונה משמאל), כדי לספק לחץ מים לבניינים הממוקמים בגובה רב באזור שמסביב^[11]. הפרויקט תוכנן על ידי המהנדס הראשי של אמת המים קרוטון. הבנייה החלה בשנת 1866 והסתיימה בשנת 1872. מנועי קיטור שאבו מים מאמת המים כ-10 מטר לתוך המאגר, ולאחר מכן שאבו אותם עוד כ-61 מ' לראש מגדל המים לתוך מיכל, עם קיבולת של 47,000 גלונים (180,000 ליטר)^[12][13][14].

אמת המים העתיקה המשיכה למאגר מים באתר של הסנטרל פארק דהיום. המאגר התפרס על פני שטח של שבעה "מבננים" מלאים בין רחוב 79(אנ') לרחוב 86(אנ'). הם היו בשימוש עד שמולאו בעפר במהלך שנות ה-30, כדי ליצור את המדשאה הגדולה ובריכת צבים בסנטרל פארק. מאגר נוסף, הידוע כיום בשם מאגר ז'קלין קנדי אונאסיס (אנ'), נפתח בשנת 1862, כדי לתת מענה לביקוש הגובר של העיר למים. המאגר תוכנן על ידי מעצבי הסנטראל פארק, כדי לקבל מראה של אגם טבעי^[15].

אמת המים העתיקה הסתיימה היכן שהיום הספרייה המרכזית של העיר ובריינט פארק(אנ'). זה היה מאגר ההפצה של אמת המים העתיקה של קרוטון, ונקודת הסיום שלה. בתוך קירות הגרניט העבים של יותר מ-8 מטרים, היה אגם מלאכותי (ולמעשה בריכה - ראו האיור משמאל) בן כ-16 דונם. צינורות מים מברזל יצוק הסתעפו מהמאגר לרחבי העיר. המאגר נהרס בשנת 1900^[16].

ערך מורחב – אמת המים החדשה של הקרוטון

גידול האוכלוסייה המואץ בעיר, הביא לדרישה הולכת וגוברת של מי שתייה. אם בשנת 1850 - 8 שנים לאחר תחילת הפעלתה של אמת המים העתיקה של הקרוטון, אוכלוסיית העיר מנתה 590,000 תושבים, הרי שבשנת 1880 היא מנתה כבר 1.919 מיליון נפש^[17]. נדרשה תוספת מים משמעותית לעיר, ואמת מים החדשה של הקרוטון, הגדולה יותר, נפתחה ב-1890, בשאיפה להרחיב את אספקת המים של העיר. מהנדסי ועדת האקוודוקט של העיר תכננו כבר בשנת 1884 סכר בגובה 84 עד 91 מטר, המשתרע על נהר קרוטון ליד פתחו הדרום מזרחי. מאגר האגירה שהתקבל מאגן ניקוז של 41 קמ"ר, הכיל 54 מיליון מ"ק בתפוקה מלאה^[18]. סכר זה, הידוע כיום כסכר ניו קרוטון, הושלם בשנת 1906 (לגבי מיקומו המדויק, ראו במפת אגן הניקוז, למעלה משמאל, וההסבר בתחתיתהּ). במעלה הזרם נסכרו שני היובלים המערבי והתיכון של הקרוטון (ראו שוב במפת אגן הניקוז), ויצרו את מאגר מפלי קרוטון(אנ'), שהוכנס לשירות בשנת 1911^[3]. בסוף שנות ה-90, העיר הפסיקה להשתמש במים ממערכת הקרוטון, מכיוון שהם הפכו יותר ויותר לא ראויים לשתייה. יתרה מזאת, בשנת 1997 הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית (EPA), משרד המשפטים האמריקאי ומדינת ניו יורק, הגישו תביעה נגד העיר ניו יורק בגין הפרת חוק מי שתייה בטוחים, והקוד התברואתי של מדינת ניו יורק^[19]. ממשלת העיר הסכימה לשקם את האמה החדשה, ולבנות מפעל סינון. מערכת הסינון מגינה על הציבור מפני מיקרואורגניזמים וגורמי מחלות כמו Giardia^[ח] ו-Cryptussporidium^[ט]. בשנת 2004, החל פרויקט השיקום של האמה החדשה, ובניית מפעל הסינון קרוטון, בפארק ואן קורטלנד (המוזכר בפתיח לפרק זה), שהחל לפעול במאי 2015^[20][21].

לשם עבודות הקמת מתקן הטיהור, הושבתה מערכת הקרוטון והמאגר התרוקן בדצמבר 2008. הוא מולא מחדש והוחזר לשירות בתחילת 2014^[22].

ערך מורחב – אמת המים של קטסקיל

ערך מורחב – אמת המים של דלאוור

המערכת של הקטסקיל כוללת 2 מאגרים^[1] ומספקת עד 40 אחוז מהצרכים היומיומיים של העיר. אגן הניקוז של הקטסקיל ממוקם בחלקים ממחוזות גרין(אנ'), אולסטר(אנ') ו-שָהֶרִי(אנ')^[י], כ-160 קילומטר צפונית לעיר ניו יורק וכ-56 קילומטר מערבית לנהר ההדסון^[5]. מאגרי המים שמשרתים את המערכת הזו הם מאגר שהרי(אנ') ומאגר אשוקן(אנ'). הראשון בראש אגן הניקוז והשני דרומה לו, ואשר מקבל ממימיו, וממנו מתחילה אמת המים של הקטסקיל^[1][י"א].

המערכת של דלאוור כוללת 4 מאגרים^[1] ומספקת 50 אחוז מהצרכים היומיומיים של העיר. הגדול מבין המאגרים הוא מאגר פפקטון(אנ'), שיכול להכיל למעלה מ-140 מיליארד גלון של מים - יותר מכל הקיבולת של מערכת הקרוטון. אגן הניקוז של דלאוור ממוקם בחלקים של מחוזות דלאוור(אנ'), אולסטר(אנ') וסאליבן(אנ') מדרום-מערב לאגן הניקוז של קטסקיל^[5].

אמת מים של מערכת הדלאוור מקבלת מים ממאגרי המים: רונדאוט(אנ')^[י"ב], קנונסוויל(אנ'), נברסינק(אנ') ופפקטון בגדה המערבית של נהר ההדסון, דרך תחנת ההשאיבה צ'לסי על הגדה המזרחית של נהר הדסון, מצפון לגשר ניוברג-ביקון^[י"ג], ואז לתוך מאגרי קנזיקו(אנ'), הענף המערבי (של נהר קרוטון)(אנ') ו-הִילְוְויוּ(אנ') בגדה המזרחית, ומסתיימת במאגר הילוויו ביונקרס, ניו יורק. אמת המים נבנתה בין השנים 1939 ל-1945. רוחבה 4.1 מ', ואורכה 137 ק"מ. אמת המים של דלאוור היא המנהרה הארוכה בעולם^{[23][24][י"ד]}. יכולה לעבור שנה שלמה מהרגע שטיפת מים מהנגר העילי נכנסת למערכת הזו, עד שתגיע לברז בעיר, דרך רשת של מנהרות, סכרים ומאגרים, המובלים באמצעות כוח הכבידה בלבד^[25].

במאגר קנזיקו, התחנה הראשונה של המים המובלים לעיר אחרי שחצו את נהר ההדסון מזרחה, קיימים מצופים רובוטיים המעבירים מידע על איכות המים. שם מוסיפים כלור (לחיטוי) ופלואוריד (למען בריאות השיניים), ומנטרים רמות טמפרטורה, pH, חומרי הזנה וחיידקים^[25]. המים לעתיד של העיר עוברים דרך מתקן חיטוי האולטרה סגול הגדול בעולם במחוז ווסטצ'סטר. קרינה אולטרה סגולה נקבעה כטיפול משלים בטוח ויעיל כל עוד היא מיושמת באופן שווה על מים שנעים במהירות קבועה. המתקן בשווי 1.54 מיליארד דולר, מאט את המים לפני שהם עוברים דרך מכלים גדולים בקוטר של 56 אינץ'', שמכילים אורות אולטרה סגול העטופים בצינורות קוורץ, שדוחסים מיקרו-אורגניזמים "שוחרי קיבה". לאחר "השיזוף", המים מקבלים קוקטייל של כלור, חומצה זרחתית ונתרן הידרוקסיד, כדי לחטא אותם ולהעלות את רמות ה-pH, כדי למנוע מהצינורות להרוס ולשחרר מתכות מזיקות כמו עופרת. לאחר עצירה במאגר הילוויו המשתרע על פני 900 מיליון גלונים (3,406,897 ממ"ק), שלוש המנהרות עיקריות (ראו להלן בפרק "הובלת המים לבתי העיר") פועלות כמו ניקוז מים בירידה^[25].

בתחילת המאה ה-20, צורכי העיר במים הוסיפו לעלות. בשנת 1900 היקף האוכלוסייה בעיר עמד כבר על 3.8 מיליון נפש לאחר ש-20 שנה קודם לכן ההיקף עמד על פחות מ-2 מיליון נפש^[17].

לאור זאת, בית המחוקקים של המדינה הקים בשנת 1905 את מועצת אספקת המים^[ט"ו], אשר לאחר מחקר מדוקדק זיהה את אזור קטסקיל כמקור מים נוסף. מועצת המנהלים הזו תכננה ובנתה מתקנים בארבעה אגני ניקוז, במה שייקרא בהמשך מערכת הקטסקיל, או אגני הניקוז המשולבים של קטסקיל ודלאוור. זה כלל בתחילה את מאגר אשוקן ואת אמת המים קטסקיל, שהושלמו ב-1915, ולאחר מכן את מאגר שוהארי ומנהרת שנדקן הושלמו ב-1928^[5].

בשנת 1930 היקף האוכלוסייה בעיר כבר היה יותר מ-10 מיליון נפש^[17]. העיר החלה להתקרב למקסימום התפוקה האמינה של מערכת הקטסקיל והקרוטון גם יחד. על כן, כבר בשנת 1921, החלו מחקרים בדבר מערכת נוספת שתוביל מים לעיר. מסקנות המחקרים הללו היו שניתן לטפל בצורה הטובה ביותר באספקה הדרושה, על ידי שימוש באגן הניקוז של רונדאוט קריק, ובאגן הניקוז של נהר דלאוור. חקירות גאולוגיות ראשוניות החלו ב-1924, וקידוחי ניסויים נעשו בשנים 1927-1928^[3].

כאמור, לקראת העשור הראשון של המאה ה-20, התברר לפרנסי העיר שהמערכת של קרוטון לא תוכל להמשיך ולספק לבדה את צורכי המים של העיר. על כן בשנת 1907, שנתיים לאחר הקמת מועצת אספקת המים של העיר, החלה בניית אמת המים של קטסקיל שאורכה למעלה מ-214 ק"מ, ומורכבת ממספר סכרים ומאגרים גדולים^[3]. הבנייה התבצעה בשלבים, כשבשנת 1916 הגיעה אספקת המים הראשונה ממערכת זו לעיר, ובשנת 1924, הושלמה המערכת כולה^[3]. היא מתחילה במאגר שָהֶרִי בקצה הצפון מזרחי של אגן הניקוז קטסקיל-דלאוור, שמימיו מועברים למאגר אשוקן באמצעות מנהרת שָנְדַאקֶן(אנ') שהיא למעשה אמת מים שמעבירה את מימיה לערוץ שמתנקז למאגר אשוקן^[1]. בפתח היציאה של מאגר אשוקן, מתחילה למעשה אמת המים של קטסקיל. האמה חוצה בכיוון דרום מזרח, חודרת מתחת לעמק רונדאוט ורונדאוט קריק(אנ') בעיירה מארבלטאון(אנ'), לאחר מכן מתחת לנהר וולקיל(אנ') בעיירה גרדינר(אנ') במחוז אולסטר, לפני שהיא זורמת לכיוון מחוז אורנג', ניו יורק(אנ'). היא חוצה בעומק של 340 מ' מתחת לאפיק נהר ההדסון בהר סטורם קינג(אנ') במחוז אורנג', לפני שהיא מגיעה למחוז פוטנם(אנ') בצד המזרחי של הנהר, ברכס בְּרֶיְיקְנֶק(אנ')^[26]. לאחר מכן האמה נכנסת למחוז ווסטצ'סטר, ניו יורק(אנ'), וזורמת אל מאגר קנסיקו(אנ') (המקבל מים גם מאמת המים של דלאוור - ראו להלן), ומשם למאגר הילוויו ביונקרס. מאגר הילוויו מזין את מנהרות העיר 1, 2 ו-3, שמביאות מים לעיר ניו יורק עצמה (ראו להלן)^[3].

לאחר המחקרים וקידוחי הניסיון שבוצעו במהלך העשור השני של המאה ה-20 באגן הניקוז של הדלאוור^[3], הבנייה בפועל של אמת המים החלה בתחילת שנת 1937, והושלמה לחלוטין בשנת 1964. אורכה הכולל של המערכת הוא כ-190 ק"מ. האמה, הממוקמת בעומק הסלע לאורכה המקורי של 137 ק"מ, ממאגר רונדאוט בקטסקילס, אל מאגר הילוויו בדרום מחוז ווסטצ'סטר - בפאתים הצפוניים של העיר. אמה זו הוארכה לאורך כולל של 170 ק"מ^[24]. אמת המים נבנתה בין 1937 ל-1953, עם הרחבות שנמשכו עד 1965. היא מונחת במקומות מסוימים בעומק של כ-750 מטר מתחת לפני השטח, ומגיעה ב-21 הקילומטרים האחרונים שלה, לקוטר מרבי של 6 מטר.

אמת המים של דלאוור ניזונה ממאגר רונדאוט, שבתורו ניזון מ-3 מנהרות המעבירות מים: מנהרת דלאוור המערבית, המובילה מים ממאגר קנונסוויל; מנהרת דלאוור המזרחית(אנ'), המעבירה מים ממאגר פפקטון; ומינהרת נברסינק, המעבירה מים ממאגר נברסינק. ביציאה ממאגר רונדאוט, מתחילה אמת המים^[1]. משם היא יורדת דרום מזרחה לכיוון נהר ההדסון, וחוצה אותו בעומק של 150 מטר מתחתיו, למאגר הענף המערבי(אנ') במחוז פוטנם (שהוא חלק מאגן הניקוז של נהר קרוטון, הכולל את זרימת מאגר בוידס קורנר(אנ') במעלה הזרם - צפונית מערבית לו), ואז למאגרי קנסיקו והילוויו בדרום מחוז ווסטצ'סטר^[1].

בשנת 2013 החלה הבנייה של מנהרת עוקף אמת המים של דלאוור - פרויקט התיקון הגדול ביותר בתולדות מערכת אספקת המים של ניו יורק, שצפוי לעלות מיליארד דולר^[27]. זאת לאחר שתי דליפות משמעותיות באמה המזדקנת המאבדות כ-76 מיליון ליטר (20 מיליון גלונים) ליום, התגלו החל משנת 1998, שרובן "נמלטות" מהקטע של המנהרה ליד נהר ההדסון^[28]. פרויקט התיקון, הכולל מנהרה עוקפת באורך 4 ק"מ, ובעומק של 183 מטרים מתחת לנהר, מניוברג לוָואפִּינְגֶ'ר(אנ'), הסתיים בקיץ 2019. זה היה השלב הראשון בפרויקט מיליארד הדולר לשיקום אמת המים, וזו הייתה הפעם הראשונה שנחפרה מנהרה מתחת לנהר הדסון מאז שנת 1957, אז הושלמה חפירת המנהרה הדרומית של מנהרת לינקולן^[29][5]. הפרויקט כולל את הרחבת מנהרת המים מס' 3 (ראו להלן בפרק "הובלת המים לבתי העיר") שנועדה לספק לעיר חיבור שלישי קריטי למערכת האספקה שלה בצפון המדינה, כך שהעיר תוכל, לראשונה, לסגור את המנהרות מס' 1 ו-2 (ראו להלן באותו פרק), לצורך תיקונים. בסופו של דבר המנהרה תהיה באורך של יותר מ-97 ק"מ. הבנייה החלה ב-1970 וחלקים מהמנהרה נפתחו ב-1998 וב-2013. שאר הקטעים צפויים להסתיים עד 2032^[30][31][32].

מימי שלושת אגני הניקוז המפורטים מעלה, מגיעים לשני מאגרי מים גדולים וסמוכים, שנמצאים בפאתיהּ הצפוניים של העיר: מימי המערכות של הקטסקיל והדלאוור למאגר הילוויו, שנמצא ביונקרס, ניו יורק; ומימי המערכת של קרוטון למאגר ג'רום ברובע ברונקס הסמוך^[1][3][5], שמימיו משתלבים בהפצת המים לבתי העיר, באמצעות המנהרות העירוניות שיוצאות ממאגר הילוויו^[21], שהוא המאגר העיקרי שממנו מוזרמים המים לבתי העיר. ממאגר זה יוצאות 3 מנהרות עירוניות להובלת מים:

החלה לפעול בשנת 1917^[25]. המנהרה יוצאת מהחלק הדרומי של מאגר הילוויו דרך הברונקס ומנהטן. היא חוצה את הארלם ריבר ממש דרומית להייברידג'(אנ')^[33][ט"ז], חוצה דרך מנהטן, דרומה מתחת לסנטרל פארק וממשיכה למרגלות רחוב קלינטון(אנ'). היא חוצה מתחת לאיסט ריבר לרחוב ברידג' בברוקלין(אנ'), ומסתיימת בשדרה השלישית שם(אנ') וברחוב שרמרהורן. מנהרה שמסתעפת ממנה מתחת לשדרת פלטבוש(אנ'), מפיצה את המערכת מתחת לרחוב לפאייט, לפיר טרמינל בפורט גרין פארק(אנ'). בברוקלין המנהרה מתחברת גם למנהרה העירונית מס' 2^[3][20], ובאמצעותה למאגר תת-קרקעי בסילבר לייק פארק(אנ') אשר ברובע סטטן איילנד^[3].

המנהרה הושלמה בשנת 1935. היא עוברת ממאגר הילוויו מתחת למרכז הברונקס, איסט ריבר ומערב קווינס לברוקלין, שם היא מתחברת למנהרה מס' 1 ולמנהרת ריצ'מונד לסטטן איילנד^[20][3]. כאשר הושלמה, היא הייתה מנהרת המים הארוכה ביותר בעולם^[34].

המנהרה שהושלמה חלקית, היא פרויקט הבנייה הגדול ביותר בהיסטוריה של העיר ניו יורק^[35] (ראו בסוף פרק המשנה על "שיקום אמת המים של דלאוור"). היא מהווה גיבוי למנהרה מס' 1 "המזדקנת"^[25]. זה מתחיל במאגר הילוויו ביונקרס, ניו יורק, ואז חוצה מתחת לסנטרל פארק במנהטן, כדי להגיע לשדרה החמישית ברחוב 78. משם היא עוברת מתחת לאיסט ריבר והאי רוזוולט לתוך אסטוריה, קווינס. משם זה ימשיך לברוקלין^[3].

המים נבדקים באופן קבוע לאיתור מזהמים, ולמרות שיש צינורות המכילים עופרת במערכת, הם עדיין לא מהווים בעיה. לפי המחלקה להגנת הסביבה של העיר, כל קווי השירות הידועים המכילים עופרת ומובילים מים לנכסים הציבוריים בעיר כמו: בתי ספר, ספריות ופארקים הוחלפו עד שנת 2010. מדעני שטח מבקרים מדי יום בתחנות הדגימה בעיר, כדי לבדוק את הטמפרטורה והרמות הכימיות. מדענים מחפשים גם חיידקי E. coli שעלולים להצביע על זיהום ביובי במים ו-Cryptosporidium(אנ') וג'יארדיה, הגורמים למחלות קיבה, וחיידקים אחרים. על פי דוח איכות המים השנתי לשנת 2015, ניו יורק עמדה בכל המגבלות הכימיות שקבעו המדינה והשלטון הפדרלי^[25].

כאמור, לחץ המים שמופעל מכח הכבידה בגין הפרש הגבהים שבין מקורות המים של העיר ניו יורק באזור הקטסקיל וקרוטון (כ-300 מ' מעל פני הים), לבין גובה העיר שהוא כמעט בגובה פני הים, מאפשר הזרמת מים עד לקומה השישית בערך וללא שאיבה^[3][4]. בבניינים שגובהם למעלה מ-6 קומות, נדרשים הדיירים להתקין מכלי מים, שרובם ככולם עשויים מעץ. זאת עקב העלות הנמוכה יחסית, ואפשרות בידוד המים בכל עונות השנה. מים מוזרמים למכלים הללו מהמערכת העירונית המפורטת למעלה, באמצעות משאבות. בכח הכבידה המים מגיעים לקומות הגבוהות יותר. שימוש נוסף למכלים הללו הוא אפשרות חיבורם לזרנוקים, במקרה של שריפה^[4]. גם בגורדי השחקים יש מכלי מים כאלה, והאדריכלים נקטו שיטות שונות כדי להסתירם, או לשלב אותם בצורה אומנותית כלשהי על הגגות. מגדל החרות החדש (One World Trade Center), כולל על גגו ובקומות העליונות לא פחות מ-16 מכלי מים גדולים^[36].