PROFILPELAJAR.COM

בהלכה, מסירת האב לשלוחי הבעל הוא אחד משלבי הנישואין בהלכה. על פיו, כאשר האב מוסר את בתו הקטנה או הנערה, העומדת ברשותו למוסרה לנישואין, לשלוחי הבעל, היא נחשבת כנשואה במובנים הלכתיים מסוימים.

המקור במשנה

לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב. מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַבַּעַל:

— משנה, מסכת כתובות, פרק ד', משנה ה'.

במשנה מוזכרים, לכאורה, שני גדרים שבהם עוברת הכלה לרשות המשפטית וההלכתית של בעלה, ונחשבת כאשתו. הראשונה מוזכרת בתחילת המשנה: "עד שתיכנס לחופה". החופה, לפי המשמעות המקובלת, הוא כינוי למעמד שבו ובסיומו עוברת הכלה לדור בבית בעלה ונחשבת לאשתו לכל דבר ועניין. אך מיד אחר כך מוזכרת "מסירת האב לשלוחי הבעל", ולא ברור האם מדובר בפירוש של תחילת המשנה, או שמא מדובר בשני גדרים הלכתיים שונים, וכתוצאה מכך קיימת מחלוקת אמוראית אודות הפירוש במשנה^[1].

מחלוקת האמוראים

כמוזכר, נחלקו האמוראים בכוחה של המסירה לשלוחי הבעל, שאודותיו נכתב "הרי היא ברשות הבעל", ואלו דינים הלכתיים או משפטיים מושפעים ממסירה זו. לפי רב, החילוק בין החופה למסירת האב לשלוחי הבעל ברור: מסירת האב את בתו לחופה משפיעה על כל ההלכות הקשורות למשפט העברי: ירושה, כתובה, ודומיהן אך אכילת תרומה, אם הבעל כהן, תותר לכלה רק לאחר החופה. שכן האיסור על ארוסה לאכול מתרומת בעלה אינו קשור בהכרח לנישואין, שהרי למרות שמהתורה הארוסה (לאחר הקידושין) נחשבת לאשתו של הכהן ורשאית לאכול בתרומה שמותרת באכילה רק לכהנים גזרו חז"ל שלא תאכל הארוסה בתרומה, מכיוון שקיים חשש שמא ימצא בה הארוס מום שלא היה ידוע לו ושעל פי ההלכה יתבטלו הקידושין למפרע, ואז ימצא שאכלה תרומה למרות שלא הייתה כהנת, דבר הכרוך באיסור מיתה בידי שמיים, ומכיוון שכך, תקנת חז"ל הייתה שלא תאכל בתרומה עד שתכנס לביתו של הבעל ואם יש בה מומים - יודיע הבעל על ביטול הנישואין לאלתר^[2].

לעומת זאת רב אסי סבור שהטעם שחז"ל אסרו על ארוסה לאכול מתרומת בעלה הוא מכיוון שעד הנישואין היא אינה מתגוררת בבית בעלה, ומכיוון שהיא אוכלת בצוותא עם אחיה ואחיותיה קיים חשש שמא תמזוג כוס של תרומה, ותשקה לאחיה ואחיותיה. כאשר מסר האב את בתו לחופה וחל חיוב מזונות על הבעל, הוא מייחד לה מקום מיוחד לאכול המתוקצב על ידו, ושבו אין רשאים בני המשפחה של הארוסה לאכול - שהרי ממון הבעל הוא, ומכיוון שכך לא קיים חשש שמא תשקה לאחיה ואחיותיה. לפי רב אסי, תוקף המסירה לרשות הבעל הוא כמו כניסה לחופה, ואלו נחשבים, למעשה, לנישואין גמורים. רב הסביר, כי הסתירה, לכאורה בין דבריו של רב אסי למה שכתוב במשנה "עד שתכנס לחופה" אינו קשה, כי לפי רב אסי זה הוא ההסבר למשנה שבה כתוב ”לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה”, שמכך משמע שאסורה האשה לאכול תרומה עד כניסתה לחופה, שהרי "מסירתה זו היא כניסתה לחופה" ממש. לדיעה זו מצטרפים גם רבי יוחנן ורבי חנינא.

לפי שמואל (כפי שמפרש רש"י), מסירת האב היא רק לדינים משפטיים מוגבלים, וזו משפיעה רק על דיני הירושה, שמשעת המסירה לחופה מוחל האב על ירושת בתו ומעביר זכות זו לארוס. אף מציאתה של האשה אינה לבעלה, שכן זו היא תקנת חז"ל משום שלום בית וזו אינה אקטואלית כאשר בני הזוג אינם דרים יחד, בנוסף אין הבעל מפיר את נדריה כדין בעל לאשתו, אלא רק בשותפות האב, כדין ארוסה^[3]. לפי ריש לקיש, מסירת האב מוגבלת עוד יותר, ואינה נחשבת לנשואה לשום דין משפטי, אלא רק לעניין זה שאם תתגרש ותנשא עם בעל אחר, יהיה סכום כתובתה מנה (מאה זוז), מכיוון שהיא נחשבת כבר כנשואה לעניין זה. לעומת זאת חכמי התוספות מפרשים שלפי שמואל הבעל נחשב לבעלה לכל דבר, אם הוא כהן הוא מותר להיטמא כדי לטפל בקבורתה כמו כל שאר הקרובים, והוא יכול להפר את נדריה^[4]

לפי מסקנת הגמרא, ברור שהמסירה לחופה לא מועלת לעניין תרומה, ושלא כדעת רב אסי, רבי יוחנן ורבי חנינא, וזאת מברייתא מפורשת: ”הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.”.

דינה לעניין זנות

לעניין עונש זנות אחרי מסירת האב לשלוחי הבעל, מקובל מתנאי המשנה כי העונש הוא חנק כדין אשה נשואה, ולא סקילה כדין אשה מאורסת לא נשואה. רב אמי בר חמא אמר כי מקור ההלכה הוא בפסוק שבו כתוב עונש הסקילה לנערה המאורסה:^[5] ”וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ”, שמשם משמע שעונש הסקילה הוא רק כאשר הדבר התרחש ב"בית אביה", ולא כאשר שמסר האב לשלוחי הבעל.