שטיינהארט נולד לשמעון מהיינספורט וליטלה שהייתה אחותו של הרב יוסף שטיינהארט מפיורדא, ממנו לקח את שם משפחתו. הוא נישא להענדל בתו של ליב ש"ץ והיה סמוך על שולחנו במינדן שבמדינת הנובר. בשנת 1804 הוציא לאור ספר שו"ת בשם דברי מנחם ובאותה שנה מונה לכהונת רב בהילדסהיים. שטיינהארדט היה מוערך בעיני יהודים מסורתיים ומשכילים גם יחד ואפילו בעיני הגויים. ההיסטוריוןצבי גרץ כינה אותו "חכם תלמודי נבון דעת"[1]. ודוד קארו בספרו "תכונת הרבנים" העמידו כרב אידיאלי[2]. בשנת 1808 מונה שטיינהארט לחבר בקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה ובשנת 1810 פרסם עם עמיתיו בקונסיסטוריה היתר לאיסור קטניות בפסח דבר שעורר עליו את רוגזם של עמיתיו הרבנים[3]. בשנת 1812 פרסם ידידו, הרב וולף היידנהיים, את ספרו "דברי אגרת" הכולל עשר תשובות לתמיהות לגבי שינויים מהנוהג הדתי המקובל ובראשם הצדקת החלטתה של הקונסיסטוריה להתיר אכילת קטניות בפסח גם ליהדות אשכנז. בשנת 1813 הוא נתמנה לרבה של ורבורג ומשנת 1815 עד סוף ימיו כיהן כרבה של פאדרבורן.
עמדותיו
בשנת 1804 בספרו דברי מנחם, התייחס שטיינהארט להימנעות משימוש בתה בפסח מחשש חימוץ ולמרות שלא מצא לכך כל סיבה כתב: "אמנם באשר שהעולם נהגו בהם איסור לא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם"[4]. כאשר נטל חלק בהיתר קטניות בפסח הוא הסביר זאת בספרו 'דברי אגרת'[5] בכך שגם חכמי הגמרא לא פסלו אכילת קטניות בפסח.
מיכאל מאיר מציין את שטיינהארט כניצן ראשון של רבנים מחדשים שהובילו בדרך לרפורמה. לעומתו, יעקב כ"ץ טוען ששטיינהארט לא חרג ממסגרת ההלכה המקובלת ואת הנטיות הרפורמטריות בפסק על הקטניות יש לייחס לראש הקונסיסטורה, ישראל יעקבסון[6].
מחברים רבניים שונים ציטטו מדבריו של הרב שטיינהארט לאחר מותו. למשל, הרב צבי הירש פרידלינג מביסקוביץ מצטט מספרו דברי אגרת את דעתו שעדיף שכל האבלים יאמרו את הקדיש ביחד[7] וכן הרב שמואל הכהן בארשטין מצטטו בספרו מעדני שמואל[8][9], כך גם הוזכרו דבריו בפתחי תשובה על השו"ע.
