מֵלִיסָה (שם מדעי: .Melissa Tourn. ex L), סוג של עשבים רב-שנתיים ממשפחת השפתניים. הסוג מונה 4 מינים ושני תת-מינים[1]. הנפוץ והמוכר ביותר הוא המין הריחני מליסה רפואית (.Melissa officinalis L) המונה 2 תת-מינים. הוא שמש מימי קדם כצמח מרפא חשוב ברפואה העממית, להפקת שמן ריחני, לתיבול מאכלים ולהכנת משקה (תה).
תפוצתם הטבעית של המינים באגן הים התיכון (מלבד מצרים ולוב), באירופה, במזרח התיכון לכיוון הודו ועד מלזיה, דרום מזרח סין, דרום מרכז סין. הוא תורבת באירופה, במרכז אסיה, בצפון אמריקה ובדרום דרום אמריקה[2].
מקור השם "מליסה" במילה הלטיניתmeli, שפירושה דבש, שכן פרחי הצמח מושכים דבורי דבש, בדומה לפרחים של שאר בני משפחת השפתניים. מכאן גם נגזר שמו הערבי של הצמח - "חשישת א (ל)-נחל" (حشيشة النحل, מילולית: "צמח הדבורים") עִשְׂבֶּת אֶ-נָחֶל, תוּרוּנְגַ'אן, טרינג'אן.
שמו הנפוץ באנגלית: balm, balm lemon, Common Balm, Bee Balm.
מאפייני הסוג
אילו הם המאפיינים המבדילים את מליסה מבני משפחתה: מליסה היא בן-שיח ירוק, העלים משוננים, הפרחים דו-שפתניים בבירור, ובעלי עוקצים ארוכים יחסית. מספר האבקנים 4. הגביע דו-שפתני קטן ושעיר ובעל 13 עורקים בולטים. שפת הגביע העליונה עם 3 שיניים לא בולטות, והשפה התחתונה עם 2-שיניים בולטות.
ליתר פירוט, מיני המליסה הם צמחים עשבוניים רב-שנתיים בעלי קנה שורש ובעלי ריח נעים. העלים נגדיים, פשוטים, בעלי פטוטרת כפופה. טרף העלה דמויי ביצה ושפתו משוננת.
הפרחים בעלי עוקצים ארוכים מקובצים בדורים רבים לאורך הגבעול. החפים (העלים) המלווים את הדורים קטנים מעלי הגבעול שאורכם גדול מ-2 ס"מ. החפיות המלוות את הפרחים דמויות עלים וצורתם אליפסה או ביצה (בשונה מהחפיות דמויות חוט של קלינופודיון) ואורכן עולה על 5 מ"מ.
הגביע דמוי פעמון, שעיר, ובעל 13 עורקים בולטים. הוא דו-שפתני באופן ניכר. השפה העליונה עם 3 שיניים לא בולטות. השפה התחתונה עם 2 שיניים (אונות) בולטות. הוא בעל עוקץ לאחר ההבשלה המינית.
הכותרת דו-שפתנית בבירור, וצבעה לבן, צהוב-לבן עד סגול חיוור. צינור הכותרת אינו בולט או בולט מעט מחוץ לגביע ולועו מורחב מעט. השפה העליונה זקופה וקודקודה מפורץ או בעל 2 אונות. השפה תחתונה פרושה, בעלת 3 אונות שטוחות, האונה האמצעית שלמה או מפורצת, ורחבה יותר מהאונות הצדדיות.
האבקנים 4, הזוג הקדמי ארוך יותר מהאחורי והם צמודים לשפת הכותרת העליונה וחבויים בה, או בולטים מעט החוצה. הזרים דמויי קשת. המאבקים בעלי 2 לשכות שמתפצלות בראשיתן בכמעט זווית ישרה, ובהמשכן מפושקות. עמוד העלי מפוצל בראשו לשתי זרועות שווים. הצלקות דמויי מרצע או מעוקלים. הפרי מפרדת והזרעים דמויי ביצה וחלקים.
טקסונומיה של מליסה רפואית בארץ ישראל
מֵלִיסָה רְפוּאִית (שם מדעי: .Melissa officinalis L) וליתר דיוק תת-המין ינודורה (שם מדעי: Melissa officinalis subsp. inodora Bornm) היא מין יחיד בסוגו הגדל בר רק בישראל, בירדן, בלבנון, בסוריה בעיראק ובטורקיה, באזור הים תיכוני ואירנו-טורני (אזור בעל אופי ערבתי-יבשתי)[3]. תת-המין ינודורה הוכנס זה מקרוב, בסוף שנת 2017, לרשימה האדומה של IUCN ושייך לקטגוריה "ללא חשש" (LC)[4]. ברשימה זאת תפוצתו בישראל נפקדת. הוא לא הוכרז כערך טבע מוגן בישראל בשנת 2005[5].
תת-המין השני (M. o. subsp. officinalis) נפוץ הרבה יותר וגדל בר ובתרבות ברחבי העולם. מעלי המליסה הרפואית הגדלה בר נודף ריח נעים, אך הוא חלש בהשוואה לזנים התרבותיים של המליסה הרפואית.
מאפיינים של מליסה רפואית
מאפיינים ייחודים למין זה: עשב רב-שנתי (בן-קיימא), ריחני, גובהו עד מטר אחד, אך לרוב הצמח נמוך יותר וכשהוא אינו פורח אז הוא צנוע למראה ובלתי בולט.
הגבעולים רְבוּעִים, זקופים ומסתעפים, שעירים וקירחים בבסיסם. הפטוטרות קצרות, 0.5 עד 2 ס"מ לעיתים רחוקות 4 ס"מ. העלים משוננים או חרוקים, מחוספסים, שעירים במקצת, אורכם 2 עד 6 ס"מ, דמוי ביצה רחבה שבסיסים מעוגלת או כמעט דמויי לב. לעלים ריח לימוני הנודף מבלוטות שמן המצויות בעיקר בצדם התחתון. הפרחים קטנים ולא בולטים, נישאים על עוקצים ארוכים למדי וצבעם לבן עם גוון של לילך. הפרחים מקובצים בתפרחיות רבות לאורך גבעול התפרחת ויוצרות שיבולים או תפרחות דמויות אשכולות. בכל תפרחית 6 עד 10 פרחים שערוכים בחצאי דּוּרִים חליפות משני עברי הגבעול. המראה בולט בגבעול תפרחת שפרחיו נבלו וגביעיו המשתיירים יבשו.
החפים שמלווים את הדור בולטים מן התפרחית. חפיות הפרחים דמויות עלים וצורתן אליפטית או דמוית ביצה.
הגביע דמוי פעמון, דו-שפתני, ובעל עירוק מרושת עם 13 עורקים בולטים ועם שערות קשות. השפה העליונה שטוחה או שקערורית בעלת 3 שיניים קצרות. השפה התחתונה בעלת 2 שיניים דקות ומחודדות (דמויות אזמל)[6]. הוא משתייר זמן רב לאחר הפריחה וההתייבשות.
הכותרת לבנה או סגולה מעט (צהובה בניצן), אורכה 15 עד 18 מ"מ, ארוכה כפליים מהגביע. צינור הכותרת ארוך ובולט מתוך הגביע. הגביע משתייר ועוטף את הזרעים.
בית גידול ותפוצה
בארץ ישראל מליסה רפואית גדלה בר בחבל הים תיכוני בשני בתי גידול שונים: האחד - מקומות לחים ובוציים, ושולי נחלים רדודים. השני - מקומות מוצלים תחת חורש ים תיכוני בוגר. מין זה הוא נפוץ בגליל העליון; מצוי בבקעת חולה, בכרמל ובשרון; נדיר בגולן; נדיר מאוד בחרמון, בגליל התחתון, בעמק יזרעאל, בדרום שפלת החוף, בשומרון, בשפלה ובהרי יהודה. הפריחה חלה בסוף האביב ועד סוף קיץ, מסוף אפריל ועד אמצע אוקטובר. הפרי גדל בעיקר במקומות לחים.
מליסה רפואית גדלה בישראל גם כצמח נוי כמו בשאר העולם. היא צמח אור מלא או חלקית במקומות המקבלים השקיה סדירה, עמידה בקרה, בשרב, ובגיר, אך רגישה למליחות. גדלה בקרקעות כבדות. הריבוי באמצעות זרעים בסתיו, באמצעות ייחורים בחורף ובאמצעות חלוקה באביב[6].
מליסה רפואית כצמח תבלין ובושם
מליסה רפואית מגודלת כגידול תרבות נפוץ ברחבי העולם, ובכללם ישראל, בשל ריחה הנעים והתועלת הרפואית המיוחסת לה. גידול זה נעשה הן בהיקף מסחרי למטרות הפקת שמנים לתכשירים קוסמטיים, ולתעשיית היינות והמשקאות הקלים, והן בגינון בקנה מידה קטן, כצמח תבלין המשמש לחליטת תה (עם נענע או בלעדיה) ולנוי. המליסה, כצמח תבלין, משמשת לתיבול מאכלי ביצים, סלטים, צלי ומרקים. בהולנד משמשת המליסה לשימור צלופחים ומליחים. בעלים היבשים משתמשים לבישום ארונות בגדים וחדרי שירותים[7].
שימושים ברפואה העממית
למליסה יוחסו ברפואה העממית מאז ימי קדם שימושים רפואיים מגוונים. היוונים הקדמונים השתמשו ביין שבו השורו עלי מליסה לטיפול בעקיצות עקרב ובנשיכות כלבים. אבו סינא המליץ עליה כנוגדת דיכאון. באירופה ייחסו לה סגולות נגד מחלות נפש כמו דיכאון, מחלת נפילה ופחד גבהים, דחיית הזדקנות, הגברת כוח גברא וזיכרון, זירוז הופעת המחזור החודשי, שיכוך כאבי בטן מניעת עוויתות ועוד[7]. המליסה נחשבת לצמח מרפא חשוב, המיוחסים לו תכונות ריפוי רבות: הסדרת המחזור הנשי, הרגעה, שיפור מצב רוח, מסייע ליתר פעילות של בלוטת התריס, שיפור זיכרון, נוגדת חמצון ועוד.
מחקרים מודרניים
מספר מחקרים מדעיים אקטואליים הוכיחו את יעילותה של המליסה לחלק מהתכונות שמיוחסות לה[8]. השמן האתרי המופק מזיקוק עלי מליסה מכיל מרכיבים כימיים אחדים, ובעיקר ציטרל (לימונל) וציטרונל האחראים לריח הלימוני של העלים. בניסויים מדעים נמצא כי מיצויים מעלי מליסה גורמים להרגעת עוויתות שרירים, לספיחת גזים, להרגעה וכן להגברת הזעה כאמצעי להורדת חום. עם זאת, אין שימוש במליסה הרפואית ברפואה המודרנית[7].
