PROFILPELAJAR.COM

מישל פיין
Michelle Fine
	אין תמונה חופשית
לידה	28 בדצמבר 1952 (בת 71)
ענף מדעי	פסיכולוגיה חברתית
מקום לימודים	טיצ'רס קולג'; אוניברסיטת ברנדייס; אוניברסיטת קולומביה ;
מוסדות	אוניברסיטת העיר ניו יורק
פרסים והוקרה	פרס ארתור ו. סטאטס (2018); פרס קורט לוין (2011) ;

מישל פיין (באנגלית: Michelle Fine; ‏נולדה ב־28 בדצמבר 1952) היא פרופסור לפסיכולוגיה במרכז לבוגרים באוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY), בתחום פסיכולוגיה חברתית-אישיותית, במחלקה לחינוך עירוני ולימודי נשים. מלמדת באוניברסיטה זו מ-1990. מחקריה מתמקדים בנוער בבתי הספר, בקהילות ובבתי כלא, דרך תאוריות פמיניסטיות ביקורתיות. התמקדה בביקורת של תחום החינוך המיני לנוער בארצות הברית.

ביוגרפיה

פיין סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת ברנדייס בשנת 1975. בשנת 1978 השלימה תואר שני בפסיכולוגיה במכללה למורים באוניברסיטת קולומביה, וב-1980 קיבלה תואר דוקטור לפסיכולוגיה חברתית.

בשנים 1981–1992 מילאה תפקידים שונים בתוכנית לפיתוח אנושי של אוניברסיטת פנסילבניה, ומאז שנת 1992 היא משמשת כפרופסורית במחלקה לחינוך עירוני ובמחלקה ללימודי נשים באוניברסיטת העיר ניו יורק.

במקביל, עבדה בין השנים 1988–1995 כיועצת בבתי הספר המקיפים של פלורידה.

מאמרים בולטים

במאמרה משנת 1992, "מיניות, השכלה וצעירות בגיל ההתבגרות: השיח החסר על תשוקה"^[1], סוקרת פיין את החינוך המיני והיחס אליו בשנות ה–80 בארצות הברית. במאמר זה היא טוענת כי לא ניתנת תשומת לב מספקת לרגשותיהן ולמחשבותיהן של הנשים הצעירות שאליהן מכוון החינוך המיני בבית הספר. טענתה היא כי למעשה אין חינוך מיני בבתי הספר, וכי הדרך היחידה בה מחנכים את הצעירים לגבי מין ובריאות היא הימנעות ממין. פיין טוענת כי יש צורך לקיים שיח בנושא תשוקה בבתי הספר, כיוון שתשוקה היא המקור להריונות של צעירות ולפגיעות גופניות בהן ובצעירים שאינם הטרוסקסואלים. במאמר טוענת פיין כי על ידי מתן אפשרות לדבר על מין, ולקבל חינם אמצעי מניעה ושירותי בריאות תוך בתי ספר, אפשר יהיה למנוע רבות מהבעיות הקשורות במין בהן נתקלים צעירות וצעירים.

כעבור עשרים שנה פרסמה מישל פיין יחד עם שרה אי. מקללנד מאמר נוסף, "חינוך מיני ותשוקה: עדיין נעדרים אחרי כל השנים הללו"^[2], העוסק בחינוך מיני בבתי ספר בעיר ניו יורק; במאמר נטען שדבר לא השתנה והחינוך היחיד שניתן בבתי הספר הוא עדיין חינוך להימנעות. במאמרן מדברות פיין ומקללנד על חינוך מיני בבתי הספר ועל האופן שבו תוכניות הלימודים של מדינות שונות בארצות הברית מלמדות הימנעות ממין עד הנישואים, וכי העול של החינוך המיני נופל באופן לא פרופורציונלי על נערות, צעירים שאינם לבנים, נערים עם מוגבלויות, צעירים וצעירות לסביות, הומואים, בי-סקסואליים וטרנסג'נדרים. פיין ומקללנד מבקשות במאמרן להאיר לכותבי תוכניות הלימודים ומכתיבי המדיניות דרכים לשינוי האופן בו מחנכים את הצעירים והצעירות על מין ובריאות, על ידי הצגת מחקרים שונים בנושא. הן מביעות דאגה על כך שיותר מ-20 שנה אין שיג ושיח בנושא מין בבתי הספר הציבוריים בארצות הברית, ואין מי שמזהיר או נותן כלים לנשים צעירות, ובאופן כללי לאוכלוסייה שיכולה להיות מושפעת יותר מהתנהגויות מיניות לא ראויות, כיצד להתמודד עם תשוקה ועם מין.

לקריאה נוספת

Fine, M. (1992), Sexuality, schooling, and adolescent female, the missing discourse of desire, pp. 31-59, From: Disruptive voices: the possibilities of feminist research, Fine Michelle & Arbor Ann The University of Michigan press.
Fine, M. (2006), Sexuality and desire, still missing after all these years, pp. 297-338, Harvard Educational Review, 76 (3)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מישל פיין בוויקישיתוף

מישל פיין, באתר גוגל סקולר

הערות שוליים

^ Fine, M. (1992), Sexuality, schooling, and adolescent female, the missing discourse of desire, pp. 31-59, From: Disruptive voices: the possibilities of feminist research, Fine Michelle & Arbor Ann The University of Michigan press.
^ Fine, M. (2006), Sexuality and desire, still missing after all these years, pp. 297-338, Harvard Educational Review, 76 (3)