קייגל נולדה ב-3 ביוני 1925 בעיירה סלמה שבצפון קרוליינה.[1][2] היא שאפה לטוס מגיל צעיר, וכשהייתה בת 12, אחיה לימדו אותה לטוס במטוס שבבעלותם.[1][2][3] כשהיא "קיבלה כנפיים" בגיל 14, קייגל הייתה הטייסת הצעירה ביותר בצפון קרולינה,[2] ובאותה עת, אולי הייתה הטייסת הצעירה ביותר בארצות הברית.[1] היא הצטרפה לכיתת האווירונאוטיקה של התיכון, וכאשר מדריך בית הספר גויס כלוחם במלחמת העולם השנייה, היא סיימה את שנת הלימודים כמורה.[1] כמדריכת טיסה היא זכתה לכינוי, "קפטן K".[1] קייגל קיבלה את רישיון הטיס הפרטי שלה כשהייתה בת 19.[1]
קייגל הצטרפה לסיירת האוויר האזרחית ולארגון הטייסות ה-99, ורצתה לשרת בארגון טייסות שירות חיל האוויר.[1][4] היא המשיכה לנהל שדה תעופה ליד העיר ראלי שבצפון קרוליינה וכן ניהלה את שירות השכרת המטוסים שלה.[1] בשנת 1950, היא זכתה בגביע פאודר פאף דרבי (Powder Puff Derby).[5] ב־1951 השלימה את רישיון הטייס המסחרי שלה למטוס חד ורב-מנועי עם דירוגי מכשירים.[1] בנוסף, היא הייתה מדריכת טיסה מוסמכת, מדריכה לטיסת מכשירים ומדריכת קרקע.[1]בית הספר לטיסה שלה היה ממוקם בסלמה, עיירת הולדתה.[6]
ב-1946 החלה קייגל לכתוב טור בשם "זרמי אוויר" עבור העיתון "Johnstonian Sun" בסלמה.[1] מאוחר יותר, מ-1953 עד 1960 הועבר הטור ל- "Raleigh News and Observer".[1] משהטיסה מטוס אימון סילוני T-33, היא הפכה לאחת מחמש הנשים היחידות שהטיסו אי פעם מטוס סילון.[2]
קייגל נישאה לתלמיד שלה לשעבר, וולט קייגל, בשנת 1960.[2]שמלת הכלה שלה הייתה עשויה מבד מצנחים.[7] היא עברה למייקון, ג'ורג'יה. ב-1961. זמן לא רב לאחר שהגיעה, הוזמנה קייגל להשתתף בתוכנית החדשה "נשים בחלל".[8][9] כבר בתחילת התוכנית צברה 4,300 שעות טיסה.[7] קייגל ושתים עשרה הנשים האחרות שהשתתפו בתוכנית נודעו בסופו של דבר בשם "ה-13 של מרקורי".[10] במהלך התוכנית, קייגל הוזהרה על ידי המנהלים שלא להיכנס להריון.[2] בין שלל הבדיקות שעברה במסגרת התוכנית, היא ציינה שאחת הבדיקות הגרועות ביותר שניצבה בפניה היה הקפאת עור התוף.[2]
קייגל חזרה ללמד תלמידים לטוס וגם נרשמה לאוניברסיטת מרסר.[1][3] היא המשיכה להיות מעורבת בסיירת האוויר האזרחית.[11] בשנת 1964, היא התחרתה במירוץ האוויר הבינלאומי לנשים.[3] בשנת 1986, היא הפכה לחברה בצוות הלוגיסטיקה האווירית של וורנר רובינס.[1][7] בשנת 1988, קייגל הפכה לאישה השנייה שסיימה את לימודיה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה עם תעודה של מכונאית אוויר וכוח.[1][7]
בשנת 1998, בגיל 73, היא עדיין הטיסה את הססנה החד-מנועי שלה, אף על פי שפרשה מהוראה בבסיס חיל האוויר רובינס.[12][2]
הוקרה
ב-26 באפריל 2003, קייגל נכנסה להיכל התהילה האווירי של ג'ורג'יה.[13]
בשנת 2007, היא ושמונה מבוגרות "ה-13 של מרקיורי" זכו בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ויסקונסין - אושקוש.[14]
^Hallonquist, Al. "Myrtle Cagle". Mercury 13 - the Women of the Mercury Era. נבדק ב-6 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
^Merzer, Martin (27 באוקטובר 1998). "Women's Hopes Dashed". The Des Moines Register (באנגלית). נבדק ב-5 באפריל 2018 – via Newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
