PROFILPELAJAR.COM

מין במינו אינו בטל הוא כלל יסודי בהלכות תערובות שבדיני איסור והיתר. הוא משמש ככלל מגביל לדין בטול ברוב. הכלל הוא שכשאיסור מועט מתערב בהיתר מרובה - האיסור מתבטל בתערובת. אולם כאשר מדובר ב"מין במינו", כלומר כשהאיסור וההיתר הם מאותו סוג - האיסור לא בטל. כלל זה נתון במחלוקת תנאים, אמוראים, וראשונים, ולפי הפסיקה המקובלת בהלכה באיסורים רגילים מין במינו בטל, ורק באיסורים בעלי חומרא מיוחדת, כגון דבר שיש לו מתירין - מין במינו אינו בטל.

מקור

כלל זה, הוא כלל אותו טבע רבי יהודה^[1], בפירוש פסוקי התורה העוסקים בפרשת יום הכיפורים, המצווים על הכהן הגדול לערב את דם הפר ודם השעיר זה בזה, למרות שדם הפר מרובה יותר מדמו של השעיר. רבי יהודה מפרש זאת שמין במינו אינו בטל, ומכיוון ששני הדברים המעורבים הם אותו סוג של חומר - דם, אף שהוא מגיע משני סוגי בהמות, גם לאחר התערובת דם השעיר אינו בטל ברוב דם הפר, ואילו חכמים מפרשים מכאן שאין דברים העולים על המזבחות, כגון דם של קורבנות חטאת מבטלים זה את זה.

סוג התערובת

מוסכם שהכלל שייך בתערובת של נוזל איסור שהתערב בהיתר נוזלי, ובתערובת של איסור שהתבשל יחד עם היתר, וכיוצא בזה, אך נחלקו ראשונים לגבי תערובת מסוג 'יבש ביבש', כלומר תערובת שעניינה ספק מהו הדבר באסור ומהו המותר, כגון במצב בו פרי אסור התערב בפירות מותרים ולא נודע איזהו הפרי האסור:

לדעת רש"י^[2], הכלל תקף גם בתערובת מסוג זה, אך בתוספות דחו את דבריו, וכתבו שגם רבי יהודה מודה שמין במינו בטל^[3].

פסיקת ההלכה

נחלקו אמוראים האם הלכה כרבי יהודה או כחכמים: לדעת רב ושמואל הלכה כרבי יהודה שמין במינו אינו בטל בכל איסורי תורה, וזאת מדאורייתא. לעומתם, דעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שהלכה כחכמים^[4]. רש"י^[5] הבין שגם רבא פסק להלכה כרבי יהודה, ומשום כך כתב שלהלכה מין במינו לא בטל. כך פסק גם הרי"ף מתחילה, אלא שלאחר מכן חזר בו ופסק כחכמים, שמין במינו בטל ברוב. רובם הגדול של הראשונים הבינו שרבא פסק כחכמים, ומסיבה זו ואחרות דחו את פסיקתו של רש"י, והכריעו כדעת חכמים. מבין ראשונים אלו נמנים רבנו תם^[6], הרמב"ם, הרא"ש, הרשב"א, והר"ן, בשולחן ערוך^[7] נפסק שמין במינו בטל ברוב, ועמדה זו הפכה לקונצנזוס בקרב הפוסקים במאות השנים האחרונות.

בתוספות נכתב שגם רבי יהודה מודה שהכלל אינו תקף לגבי דברים האסורים מדרבנן, וכך כתב גם הרשב"א.

פרשנות

לפי הפרשנות הרגילה, שאר החכמים חולקים עליו ואינם מסכימים כלל לכלל ביסודו, אך רבינו ניסים, מאחרוני הראשונים^[8], שופך אור אחר למחלוקת בין רבי יהודה וחבריו, והוא קובע שגם חכמים מסכימים לכלל זה, אלא שבעוד שרבי יהודה מחשיב יותר את המהות המעשית של האיסור וההיתר, ואין להם ביטול אם החומר ממנו עשוי גוף האיסור, והחומר ממנו עשוי ההיתר שוים, הרי שחכמים סוברים שלעניין ביטול ברוב, יש להחשיב כמין במינו את החומרים לפי דיניהם באיסור והיתר, ודווקא דבר שהוא איסור גמור בטל ברוב היתר, אך דבר שאינו איסור גמור אלא "דבר שיש לו מתירין" - דבר שעתיד להיות היתר לאחר זמנו^[9], אינו נחשב למין אחר לגמרי מההיתר, ומכיוון שבמידה מסוימת הוא נחשב לאותו המין של ההיתר - בדינו, שהרי סופו להיות היתר, אינו בטל.

לפי פרשנות זו, המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, היא ביסוד דין הביטול; רבי יהודה סובר, שדין הביטול ברוב הוא בעצם החומר של ההיתר והאיסור; גוף החומר של ההיתר מבטל את החומר של האיסור, מכיוון שהרוב תמיד מתגבר על המיעוט, כאשר שניהם מתערבים זה בזה ואין ידוע מה הוא החומר האסור ומה הוא החומר המותר, נמצא שבהכרח שהרוב או המיעוט ישפיעו זה על זה, אפשרות אחת היא שכל התערובת תהיה אסורה - מכיוון שלא ידוע מה הוא האיסור ועל כן עלינו לחוש מספק על כל חתיכה שמא היא החלק האסור, ומכיוון שהתורה קבעה כלל יסוד "אחרי רבים להטות"^[10], שהרוב משפיע על המיעוט ולא ההיתר, בהכרח לומר שהכל יהיה מותר, במקום ברירת המחדל - שכל התערובת תאסר^[11]. לעומת זאת, סבורים חכמים שהביטול הוא בחלק הרוחני של ההיתר והאיסור, ההיתר המעורב קובע שכל אחד מותר מספק, ואילו האיסור קובע שכל אחד אסור מספק, ולכן עלינו לבטל את המיעוט האסור מפני הרוב המותר.

פרשנות אחרת, אומרת כי הסיבה לכך שמין במינו אינו בטל היא מכיוון ששני הדברים המעורבים הם מין אחד, הם מתערבים זה בזה באופן מוחלט, כך שהאיסור נהפך לחלק מגוף ההיתר, וכל חתיכה וחתיכה יש בה מן האיסור ומן ההיתר. ומכיוון שלפי פרשנות זו, דין הביטול ברוב אומר שהמיעוט מתבטל ברוב מכיוון שאינו ניכר יותר, הרי שבאופן כזה שהוא מתערב בכל חלקי ההיתר, נמצא שהוא ניכר בכל חלק וחלק מהתערובת, ולכן אינו בטל. מסיבה זו, דווקא כאשר התערובת היא "לח בלח", כמו דם ודם או מים במים, שני המינים מתערבים זה בזה באופן מוחלט, וכן דבר הטחון היטב כמו קמח למשל נחשב למין במינו, אבל דבר יבש האסור שנתערב בדבר היתר יבש, אינו נחשב לעניין זה כמין במינו, והוא בטל^[12].

שחוטה ונבילה

נחלקו חכמי התלמוד, כאשר הדבר המבטל עתיד להיות כאותו מין של הדבר הנתבטל, או ההפך, או חלים על התערובת דין מין במינו. לפי שיטת רב חסדא כאשר נבילה התערבה בחתיכות של בהמה שחוטה, בטילה הנבילה בחלקים השחוטים, שכן השחוטה לעולם לא תהיה אסורה כמו הנבילה. לעומת זאת, אם התערבה חתיכת בהמה שחוטה בחתיכות רבות של בשר בהמה שאינה שחוטה אלא נתנבלה, נחשבים שתי התערובות למין במינו, מכיוון שעתידה הנבילה להיות מותרת כמו החתיכות השחוטות המותרות, וזאת כאשר הנבילה תרקיב ולא תהיה ראויה למאכל, ולכן אין בשני המינים להיות כמין ואינו מינו באופן גמור. קיצורו של דבר, אחרי הדבר המבטל אנו בוחנים את התערובת, אם זו עתידה להיות כאינה מינה.

לעומת זאת סבור רבי חנינא שההפך הוא הנכון; אם התערבה שחוטה בחתיכות נבילה היא לא תתבטל ויש להחשיבה כמין במינו, אך אם תתערב נבילה בהרבה שחוטות היא תתבטל, קיצורו של דבר, אחרי הדבר הבטל אנו בוחנים את התערובת, אם זו עתידה להיות כאינה מינה.

הסברו של הרשב"א

הרשב"א בחידושיו מסביר את המחלוקת באריכות. הוא מקדים, שברור שכאשר אחד משני הדברים המעורבים, עתיד להעשות כמו המין השני, אין לנו לומר שמעכשיו נחשיב את שני החלקים המעורבים כמין במינו, שכן דווקא לגבי כוח הדבר שעתיד להעשות כמין חבירו עלינו לומר שהוא נחשב ל"מינו", אבל הדבר השני, שאינו עתיד להעשות כמו המין השני, אדרבה, וודאי שיש להחשיבו כ"אינו מינו".

לפי זה, הוא מסביר, נמצא שהחלק שנחשב ל"מינו" והחלק שנחשב ל"אינו מינו" נלחמים זה בזה, לא רק לעניין האיסור וההיתר, אלא גם לעניין אם להחשיב את התערובת כמין במינו או כמין באינו מינו, ולכן, כמו בכל דבר, יש לנו להגביר את כוח הרוב, ולהחשיב את התערובת כמינו או כאינו מינו - כמו שהוא מי הרוב. ולכן לפי דברי רב חסדא, כדי לקבוע אם התערובת נחשבת למין במינו או לא, יש ללכת אחר הדבר המבטל שהוא הרוב, שמכיוון שהרוב תמיד מבטל ומכריע את המיעוט, הרי גם בנושא זה עלינו להכריע ככוח הרוב שהוא עתיד להיות כמו המיעוט והוא יהיה מין במינו, ובמקרה הפוך - יהיה הדין ההפך.

לעומת זאת סבור רבי חנינא, שעלינו להכריע תמיד כמו המיעוט הנתבטל, שכן כאשר המיעוט נחשב ל"מינו" אין בכוח הרוב לבטלו, שכן הוא מתגבר כנגד הרוב ואינו מניח לבטלו, ולכן תמיד עלינו לקבוע מה מהשנים בטל - לפי הדבר הנתבטל, שהרי בו תלוי הדבר, אם להתבטל או לא. ובמילים אחרות: למרות שתמיד הרוב הוא בעל הבית והוא הקובע, הרי שככל שמדובר בעניין ביטול, הרי זה שמתבטל הוא שקובע אם יתבטל או לא.