בהלכות טומאה וטהרה, מים שאובים הם מים שנשאבו על ידי אדם בכלי שיש לו כלי קיבול. מים אלו פסולים למקווה, ולא עוד, אלא שהם מטמאים את האדם, כאשר שלושה לוגין מהם נשפכו על אדם.

נחלקו הראשונים במקור ההלכה האומרת שמים שאובים פסולים לטבילה במקווה.

לפי גישה אחת, פסול מים שאובים מהתורה. מקור עמדה זו בפירוש רש"י לתלמוד במסכת חגיגה, שם פירשו את הפסוק: ”וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא, ט"ו, ט"ז) - במי מקווה^[1]”. פירש שם רש"י: ”בַּמַּיִם נקודתו בפתח, לאפוקי מים שאובים”. וכן פירש הרשב"ם^[2].

לעומת זאת התוספות חולקים על רש"י, וסוברים שמקור הפסול בתורת כוהנים, כנדרש מהפסוק: ” אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר”^[3]. לדידם, ”מה מעיין בידי שמים, אף מקווה בידי שמים”. לשיטה זו מסכימים שניים מבעלי התוספות: רבינו תם והרשב"א^[4]. כך גם סבור רבינו משה מפונטויז"א.

רבינו משה מפונטויז"א מחדש שאם המים השאובים עברו "המשכה" על גבי קרקע, הם כשרים מהתורה ופסולים רק מדברי חכמים, אם כל המקווה עשוי ממים כאלו שהמשיכום על הקרקע. ואם יש במקווה 21 סאה של מי גשמים, ניתן להוסיף את 19 החסרים במים כאלו, ומקווה כזה כשר גם מדברי חכמים^[5][4].

לפי גישה אחרת, של רבינו יצחק מבעלי התוספות, פסול זה הוא מדברי חכמים, ודברי התורת כוהנים אינם אלא אסמכתא. הסיבה לגזירת חכמים זו היא כדי שלא יבואו לטבול במקווה העשוי בתוך כלי, שהרי מהתורה אין מקווה כשר אלא אם הוא בקרקע, כמו מעיין^[4]. כך גם סבור הר"ש^[6].^{[דרושה הבהרה]}

דעה זו מסתמכת על האמור בתלמוד ”שאובה דרבנן”^[7]. רוב הראשונים האחרים מפרשים כי כוונת התלמוד למיעוט מים שאובים, אך אם רובם או כולם שאובים, הפסול לדעתם הוא מהתורה.

שלושה לוגים של מים שאובים שנכנסו למקווה ואין בו ארבעים סאה מים, לא תועיל כל תוספת מים שבעולם כדי לטהר את המקווה. לעומת זאת, אם נכנסו שלושה לוגים למקווה לאחר שכבר היו בו ארבעים סאה, המים השאובים נטהרים מדין "זריעה" ואינם פוסלים את המקווה. פירוש הדבר שבחיבורם למים שנקוו באופן טבעי, הם כאילו חזרו לאדמה ונזרעו מחדש.

בשל כך, נהוג לנגב את המקווה היטב לפני מילויו במים, כדי לוודא שאין בו מים שאובים.

מים שאובים נקראים מים שבאו לתוך כלי כל שהוא מדעת האדם. אך אדם שהניח כלים על גגו כדי לייבשם, (כך שבוודאי לא התכוון שירדו לתוכם מים), ולפתע ירד גשם שמילא את הכלים במים, אין המים שבתוך הכלי נחשבים לשאובים, אף על פי שהם בתוך כלי, מכיוון שלא נשאבו על ידי אדם. אך כדי שנוכל שלא להחשיב את הנחת הכלים על הגג להנחה במטרה שירד גשם עליהם, קיים תנאי נוסף: שהשמים לא היו מעוננים בשעה שהוא הניח את הכלים, שהרי אם היו השמים מעוננים באותה שעה, נחשב מעשהו כמעשה בכוונה להרטיב את הכלים ולמלאם במים, שהרי דבר ברור הוא שמעשה כזה בשעה כזו כאשר השמים מעוננים, יגרום למילוא הכלים. ורק אם לא היה צפוי לרדת גשם, וגם הניח את הכלים במטרה לייבשם, נחשבים המים כשאובים מעליהם, והם לא פסולים למקווה.

נחלקו בית שמאי ובית הלל, בדין זה, לפי שיטת בית הלל המים אינם נחשבים לשאובים אף מדרבנן, אך בית שמאי סבורים כי יש להחשיב את המים כשאובים, ותקנת חכמים היא, שמא אם נתיר מקרה כזה, בו אדם שם כלי על הגג מבלי משים, שמא בפעם הבאה הוא יניח את הכלים בכוונה למטרה זו, ללא הבדיל בין המקרים, שהרי במקרה שהכלי הונח במטרה למלאו, המים נחשבים לשאובים.

נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בשיטת בית הלל, במקרה הבא: אדם הניח כלים על הגג במטרה לייבשם, וזאת כאשר השמים היו מעוננים, אך השמים התבהרו והעננים הסתלקו. לאחר זמן נוסף, חזרו העננים והמטירו גשם על המקום. השאלה היא האם להתייחס למקרה כזה כמילוי הכלים בכוונה וממילא דין המים שבהם כמים שאובים - כן היא דעת רבי יוסי, או שמא מכיוון שהעננים הסתלקו מהמקום, בטלו מחשבתו ורצונו שרצה למלאות את המים, ולא ניתן לייחס אותם למילוי הכלים שהיה לאחר זמן בעננים אחרים, שהרי מחשבתו לא התמלאה, והעננים שעליהם חשב לא מילאו את הכלים^[8].

ערך מורחב – המשכה

במקרה שהמים אכן נחשבים לשאובים, מכיוון שהמים נכנסו לתוך הכלי מרצון, ניתן להמשיך אותם לתוך המקווה דרך שלושה טפחים על הקרקע, ובכך מתבטל פסול ה"שאובים". לפי רוב הפוסקים יש צורך ב"קרקע הבולעת", למשל בטון, כשבכך נחשבים המים לחלק מהקרקע כאילו חזרו ונזרעו בתוכה, ומתבטלת שאיבתם. מנהג ישראל הוא בכל המקוואות^[9] להמשיך את המים לבור הטבילה, אף על פי שגם אם המים יכנסו כשאובים, הם יתכשרו על ידי הכשרי המקווה, כמו זריעה או השקה, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, כך שגם אם לפי דעה אחת המקווה יהיה פסול, הוא יתכשר על ידי המשכה. מסיבה זו, נהוג שהמים נכנסים לבור הטבילה על ידי חור בקיר המקווה שמרוח מתוכו בבטון, הנחשב לקרקע הבולעת^[10].

נחלקו הראשונים בגדר המשכה, יש הסבורים שהמשכה מכשירה את המים השאובים רק אם התערבו עם מים כשרים לפני כניסתם לבור הטבילה, ויש הסבורים שדי בהמשכתם על קרקע.

הרוחץ במים שאובים - מי שטובל את רוב גופו במים שאובים (הפסולים למקווה), או שופך על רוב גופו מים (בכמות של שלושה לוגים, ליטר אחד בערך) - נטמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", ואסור לו לאכול תרומה או לנגוע בה, עד שיטבול במקווה כשר. הסיבה לכך: כדי שאנשים לא יחשבו שרחיצה במים מסוגלת לטהר^[11]. ממקורות שונים וממצאים ארכאולוגיים מתברר, שהיה מקובל בארץ לבנות בבתי המרחץ מקווה צמוד, על מנת לאפשר לרוחצים, שנטמאו משפיכת המים כתוצאה מגזירה זו, לשוב ולהיטהר בטבילה במקווה^[12]. גזירה זו נתקנה על ידי חכמים, כחלק מקבוצת הלכות מיוחדת המכונה שמונה עשר דבר, שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל^[13].

גם על פי אורח החיים המודרני, בו אין שואבים מים בכדים כבימי קדם, עדיין נחשבים מי העיר הזורמים בצינורות למים שאובים משום שבדרכם הם עוברים בכמה מיני כלים שיש בהם בית קיבול כגון שעון מים וכדומה. לכן המעוניין למלא מקווה במים שאינם שאובים אינו יכול להשתמש במי ברז, אלא חייב להשתמש בפתרונות הלכתיים כגון השקה, זריעה והמשכה.

• מי גבאים
• נתן סאה ונטל סאה

• הרב אליעזר מלמד, פסול מים שאובים, באתר פניני הלכה