מי שתייה הם מים שאיכותם ודרגת ניקיונם מאפשרים את שתייתם על ידי בני אדם ללא סיכון. במרבית המדינות המפותחות מי השתייה מסופקים ישירות לבתים, לעסקים ולמפעלים באמצעות צנרת. במדינות בלתי מפותחות לחלקים גדולים מהאוכלוסייה אין גישה למי שתייה, והמים הזמינים מזוהמים על ידי פתוגנים או רעלנים.
איכות מי השתייה
שלט האוסר על שתייה במקומות בהם המים לא נקיים
רק באמצע המאה ה-19 התברר הקשר בין שתיית מים מזוהמים לבין מחלות ומגפות, כאשר זיהום מי השתייה נבע בעיקרו מזיהום מקורות המים בביוב. גם כיום, מרבית זיהום מי השתייה בעולם מקורו בחדירת שפכי ביוב למים, דבר המעלה את ריכוז הפתוגנים. בשנת 2006 נרשמו כ-1.8 מיליון מקרי מוות עולמיים בשל מי שתייה מזוהמים.
נכון לשנת 2006, ל-1.1 מיליארד מתושבי כדור הארץ אין גישה למי שתייה נקיים.[1]
מרבית מקורות המים דורשים טיפול מסוים של המים (ניקויָם) על מנת להביא אותם לאיכות מתאימה לשתייה. היקף הטיפול תלוי באיכות המים הטבעיים ומקורם.
השיטה הבסיסית ביותר לניקוי מים היא באמצעות הרתחתם; הרתחה המתבצעת במשך מספר דקות מביאה להרג מרבית הפתוגנים במים. מאידך, פעולה זו צורכת דלק ומזהמת, וכמו כן מעלה את ריכוז המתכות, בכללם מתכות מזיקות, כגון עופרת. שיטות טיפול אחרות הן סינון המים, טיהור כימי של המים, וטיהור באמצעות קרינה אולטרה סגולה.
הפרמטרים לניקיון המים מתחלקים לשתי קטגוריות: פרמטרים כימיים/פיזיקליים ופרמטרים ביולוגיים:
מקור נוסף למי שתייה הוא באמצעות התפלה של מים מליחים והפיכתם למי שתייה.
מי השתייה מסופקים לריכוזי האוכלוסייה באמצעות מערכות צנרת, שמטרתן הבאת מי השתייה ליעדם, תוך שמירה על איכותם ומניעת זיהומם. בפועל, שיעור אובדן המים הממוצע כתוצאה מדליפות הוא 50%.[2]
אחוז האוכלוסייה עם גישה למי שתייה נקיים במדינות שונות (2000)
[3]
