מטפס הוא רוכב אופניים שההתמחות שלו היא רכיבה בשיפוע במהלך טיפוס לגבעות, הרים, או כל סוג אחר של עלייה.

מטפסים הם לרוב רוכבים בעלי משקל נמוך יותר משאר סוגי רוכבי האופניים, לדוגמה ספרינטרים. בגלל שבעליות ארוכות ותלולות יהיה לרוכב בעל משקל גוף נמוך יתרון על רוכב בעל משקל גוף גבוה, בשל ההנעה וההרמה של האופניים שלו וההספק משתנה בין רוכב לרוכב.

יש כמה וכמה סוגים של מטפסים שיכולתם במרוץ משתנה לפי סוג המסלול וסוג המרוץ. מטפסים קלאסיים כגון נאירו קינטנה, ג'ילברטו סימאוני, כריס פרום, רוברטו הראס, מיקל לנדה ואחרים, הם רוכבים שחוזקת הטיפוס שלהם מתבטאת בעליות ארוכות בשיפוע משמעותי ולאורך זמן (כגון האלפ ד'ואז או הקולה דלה פינסטרה) ופחות במרוצים חד יומיים. לדוגמה, קונטדור וקינטנה הם רוכבים מעוטרים שמחזיקים ברזומה מרשים של עשרות ניצחונות, אך שניהם ניצחו בקריירה שלהם רק במרוץ חד יומי בכיר אחד (קונטדור - מילאנו–טורינו 2013, קינטנה - ג'ירו דל'אמיליה 2012). לרוב מטפסים קלאסיים הם המועמדים הבולטים לניצחון ככלי בגרנד טורס או במרוצי קטעים בכירים כגון קריטריום דו דופינה או הטור דה סוויס בשל הפערים הגדולים שנפתחים בין המתמודדים במרוץ בסופה של עלייה ארוכה ובשל רצף העליות שבא קטע אחר קטע במרוץ, או בתוך הקטע עצמו.

מנגד לכך יש פנצ'רים, שהם רוכבים בעלי יכולות מגוונות יותר שמצליחים להתבטא במגוון רחב יותר של מרוצים, יכולת ההאצה לטווח קצר שלהם גבוהה משל מטפסים קלאסיים והם מצטיינים במסלולים גבעיים, בעל שיפוע נמוך או בעליות קצרות. מרוץ שמתאים במיוחד לפנצ'רים הוא הלה פלש ואלון, מרוץ חד יומי בבלגיה שמסתיים בעליית ה"מור דה אואי" ("החומה של אואי"), עלייה של 1.3 קילומטרים ב-9.3% שיפוע ממוצע, לכן במרוץ מהסוג הזה ידרש מהרוכב יכולת האצה גבוהה בטווח קצר, או המונומנט לייז'–בסטון–לייז', שכולל שורה של טיפוסים קצרים בשיפועים משתנים. דבר שיקשה על מטפסים קלאסיים שבונים את ההאצה והקצב שלהם בעליות ארוכות. עוד עלייה ידועה לפנצ'רים היא הקאוברג שהופיעה במרוץ אמסטל גולד ועליה התקיף פיליפ ז'ילבר בדרך למדליית זהב באליפות העולם 2012. דוגמאות מפורסמות לפנצ'רים הם ז'וליאן אלאפיליפ, פיליפ ז'ילבר, אלחנדרו ולוורדה, פאולו בטיני, וינצ'נצו ניבאלי ואחרים.

במהלך ההיסטוריה, במיוחד במאה ה-20, ההבדלים היו פחות מורגשים ואדי מרקס למשל, גדול הרוכבים אי פעם, נהג לנצח מרוצים מכל הסוגים. במאה ה-21 הגיוון ירד ורוכבים שמוצלחים בהרבה סוגים של מרוצים הפכו נדירים יותר, אך אחד מהם הוא וינצ'נצו ניבאלי לדוגמה, שניצח את טור דה פראנס 2014, ג'ירו ד'איטליה 2013 ו-2016 ווואלטה אספניה 2010 אך גם את המונומנט מילאנו – סן רמו 2018, ואלחנדרו ולוורדה שניצח את וואלטה אספנייה 2009, ארבע פעמים את לייז'–בסטון–לייז' וחמש פעמים את לה פלש ואלון.

אצל מטפסים נפוצה הרכיבה בעמידה (באנגלית: out of the saddle), שמאפשרת לרוכב להאיץ ולהגביר את הקצב בהתאם. לרוב כשרוכבים "מתקיפים" רוכבים אחרים, הם עושים זאת על ידי האצה פתאומית ושינוי תנוחה לעמידה. בעליות זה נפוץ עוד יותר. אלברטו קונטדור היה מיומן ברכיבה בעמידה, והוא היה ידוע בכך שנהג לרכוב בעמידה כמעט כל העלייה, ובכך להתיש את יריביו שנאלצו גם כן לרכוב בעמידה עקב כך, מה שגזל מהם כוחות^[1]. למרות יעילות התנועה, היא שואבת יותר כוחות מרכיבה בישיבה ומצריכה ממנו יותר אנרגיה.

ישנם סוגי רוכבים שמטפסים בעמידה לעיתים רחוקות יותר, ואף מתקיפים בישיבה, כמו טום דימולן או כריס פרום, אך עדיין מצליחים לשרוד ולנצח גם גרנד טורס. פרום לדוגמה הוא רוכב הגרנד טורס המעוטר בעשור השני של המאה ה-21 ודימולן ניצח את ג'ירו ד'איטליה 2017. אצל רוכבים כאלו יכולת ההאצה הפתאומית בעליות נמוכה יותר, והם נחשבים ל"מנועים", סוג של רוכבים שנשארים עם קצב גבוה קבוע. רוכבים כאלו מאופיינים גם ביכולות נגד השעון גבוהות, שסייעו להם בניצחונות שלהם. לדוגמה, את אותו הג'ירו שדימולן ניצח, הוא עשה זאת לאחר שעקף את נאירו קינטנה בקטע נגד השעון המסיים של המרוץ.

עוד סגנונות רכיבה בעליות הן רכיבה כפופה, או רכיבה בעמידה עם הברכיים בחוץ, שאפיינה את הרוכב דומניקו פוצוביבו.

מרוצי הגרנד טורס (טור דה פראנס, ג'ירו ד'איטליה והוואלטה אספניה) הם מרוצים שעל מנת לנצח אותם חייבים להיות מטפסים ברמה גבוהה. במרוצים הללו כלולים עליות ארוכות כמו האלפ ד'ואז, מעבר טורמאלה, מעבר איזואר, קולה דלה פינסטרה, מונטה זונקולן, מון ונטו, אנגלירו ואחרים, שבסופם נפתחים הפערים בזמנים בין המתמודדים.

מרוצים חד-יומיים בולטים שמתאימים למטפסים הם המונומנטים לייז'–בסטון–לייז' והג'ירו די לומברדיה, ומרוצים קטנים יותר כמו הלה פלש ואלון.

בגרנד טורס, מרוצי קטעים, ולעיתים נדירות אף במרוצים חד יומיים, קיימת קטגוריית ההרים, שהמנצח בה הוא הרוכב שמשיג הכי הרבה נקודות בעליות מדורגות, שמופיעות במהלך מסלול המרוץ ובסיומו. כמו שקטגוריית הנקודות נחשבת לקטגוריה של הספרינטרים, קטגוריית ההרים נחשבת לקטגוריית המטפסים. בטור דה פראנס מוביל הקטגוריה לובש חולצה מנוקדת עם נקודות אדומות, בג'ירו ד'איטליה מוביל הקטגוריה לובש חולצה כחולה, ובוואלטה אספניה מוביל הקטגוריה לובש חולצה מנוקדת עם נקודות אדומות.

• ווסלי סטיבנסון, Why sprinters are muscly and climbers are wiry, באתר BBC, ‏19 ביולי 2014