בין השנים 1860–1866 כיהן לצרוס כפרופסור באוניברסיטת ברן. ב-1866 שב לברלין כפרופסור לפילוסופיה באקדמיה לתורת המלחמה, ומאוחר יותר, ב-1868, באוניברסיטת ברלין. ביום הולדתו ה-70 כובד בתואר "גֵהַיְימְרַט" (Geheimrat), תואר שלו זכו עילית הפרופסורים המובילים באוניברסיטאות הגרמניות.
לאחר מות אשתו נשא לצרוס אשה שנייה, נהידה, שהתגיירה לשם כך.
העיקרון הבסיסי בתורתו הפילוסופית של לצרוס שולל חיפוש האמת בהפשטות מטאפיזיות או אפריורי, אלא בחקירה פסיכולוגית, חקירה שאינה מגבילה עצמה להצלחה במודעות של פרט, אלא מתייחסת אל החברה כאל שלמות. הפסיכולוג, לפי תורתו של לצרוס, חייב לחקור את החברה האנושית מנקודת ראות היסטורית או השוואתית, תוך ניתוח היסודות המהווים את מרקם החברה, על מנהגיה, מוסכמותיה והמגמות העיקריות של התפתחותה.
כדי לתמוך את רעיונותיו ולתת להם תפוצה, ייסד לצרוס ב-1859 יחד עם גיסו, היימן שטיינטל (Heymann Steinthal), ממייסדי בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, כתב עת בשם "כתב העת לפסיכולוגיה לאומית ובלשנות" (בגרמנית: Zeitschrift für Völkerpsychologie und Sprachwissenschaft).
בוועידת לייפציג קודמה לבסוף היוזמה להקמת סמינר רבני רפורמי, שרבים כמהו אליו כדי להפחית את התלות בבית המדרש לרבנים בברסלאו. לצרוס נטל על עצמו את המיזם, אך הקים את המוסד המתוכנן כעל-זרמי, עם תוכנית לימודים משולבת ונציגי כל ההשקפות, למורת רוחו של אברהם גייגר שהסתייג מהפשרנות שבדרך זו.[2] לאחר שקם בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות ב-1870 ונחנך ב-1872, עמד לצרוס בראש חבר הנאמנים שלו, וגייגר כיהן כפרופסור לתולדות עם ישראל וספרות עברית.
ראובן בריינין, פובליציסט עברי ומראשוני התנועה הציונית, כתב על לזרוס והקשר היהודי-עברי-אוניברסלי שלו: ”העברי שבו ינק את מזונותיו הרוחניים מהאדם הנאור שבו, והאדם התרבותי שבו גדל והתעמק על שדה יהדותו. ... כל מה שהתעמק יותר ויותר בשאלות חכמת נפש העמים, כן התגברה בו הכרתו העברית, כן התעצם בו הרגש היהודי, וכל מה שהתעמק יותר בפסיכולוגיה של העם העברי, כן נגלו לו מקורות ומופתים חדשים להבנת נפש העמים”. מוסיף בריינין: ”לאַצאַרוס האמין בעומק לבבו, כי רק מוצאו העברי הכשירו להיות מיסדה של החכמה החדשה, פסיכולוגית העמים, כי רק נפש העברי מסוגלה היא על-פי טבעה המיוחד לחוש ולהרגיש את נפש העמים”[3].
לצרוס פעל רבות בתחום המאבק באנטישמיות, אך פרסומיו התאפיינו בנימה מתונה. דבריו בתחום זה קובצו בכרך הנושא את השם "נאמן וחופשי: נאומים והרצאות על יהודים ויהדות" (בגרמנית: Treu und frei: gesammelte Reden und Vortrage uber Juden und Judenthum). תפיסתו התעלתה על התחום הצר יחסית של יהדות גרמניה וביטאה את חזית הספרות והחשיבה הגרמנית. לפי השקפתו של לצרוס, האפיון העיקרי של עם או אומה הוא השפה, לכן דוברי הגרמנית הם גרמנים, כולל היהודים שבהם. הוא טען:
"אנו חיים בגרמניה, משרתים אותה ומצייתים לחוקיה. השכלתנו גרמנית, האמונה הגרמנית מלהיבה את דמיוננו וכאן קברי אבותינו."[4]
בשלהי המאה ה-19, לצד עלייתה של האנטישמיות הפוליטית, קם בגרמניה דור חדש של חוקרים שתקפו את הקשר שיצרו הרפורמים המוקדמים בין הפרושים לנצרות והציגו את תורתו של ישו לא כנובעת ממקור משותף אלא עומדת בסתירה מוחלטת אליה. פרנץ דליטש, אדולף פון הרנאק ויוליוס ולהאוזן טענו כל אחד בדרכו שהיהדות היא השתקפות של תרבות המזרח הקדום והמוסר הפרימיטיבי שלו. בקרב רבים מיהודי גרמניה רווחו אדישות דתית והתנצרות. למול ההסתה האנטישמית, הטילו ב-1883 נציגי קהילות מלונדון, פריז, וינה וברלין על ועדה בראשות לצרוס לנסח כתב הגנה על יסודות דתם. התוצאה הראשונית הייתה חוברת קצרה בשם "חמישה-עשר עקרונות תורת המוסר היהודית" (Fünfzehn Grundsätze der jüdischen Sittenlehre), עליו חתמו 350 מנהיגים ורבנים בני כל ההשקפות. חיבור מפורט ומשפיע בהרבה, "מוסר היהדות" (Die Ethik des Judenthums), פורסם על ידו ב-1889. הספר הציג את התפתחות האתיקה היהודית כיצירה של כלל העם, וחזר על מושגי יסוד כמו היות הטקסים כלי-שרת חולפים ומשניים למהות המוסרית של הדת. היצירה הפכה למעין מדריך ליהודים הליברליים של גרמניה, ומשתורגמה לאנגלית על ידי הנרייטה סאלד זכתה להשפעה רבה גם בארצות הברית, בה היו לתנועה הרפורמית המקומית רעיונות דומים.[5] לדברי שפ"ר לצרוס כיתר המלומדים היהודיים הגרמניים היה בור בידיעותיו בתלמוד ("חכמתם הכללית קודמת לידיעתם את היהדות") ולכן מסר את עבודת המחקר לספר לידי מיכאל לוי פרומקין רודקינסון שהיה בעל מוניטין מפוקפק.[6]
בתקופת לימודיו של יעקב יצחק נימירובר בגרמניה השניים התיידדו והגותו של לצרוס השפיעה רבות על תפיסתו של נימירובר ועל יהדות תרבותית.
כתביו
Das Leben der seele in Monographien uber seine Erscheinungen und Gesetze, Berlin: H. Schindler, 1857.
Ideale Fragen: in Reden und Vortragen, Leipzig: C. F. Winter, 1885.
An die deutschen Juden, Berlin: Verlag von Walther & Apolant, 1887.
Treu und frei: gesammelte Reden und Vortrage uber Juden und Judenthum, Leipzig: C. F. Winter, 1887.
Der Prophet Jeremias, Breslau: S. Schottlaender; New York: G.E. Stechert, 1894.
Die Ethik des Judenthums, Frankfurt am Main : J. Kauffmann, 1899.
Was heisst und zu welchem Ende studirt man jüdische Geschichte u. Litteratur?: ein Vortrag, Leipzig: M. W. Kaufmann, 1900.
Die Erneuerung des Judentums: ein Aufruf, Berlin : G. Reimer, 1909.
פעילות לאומיות
Rede beim Schluss der ersten israelitischen Synode zu Leipzig : am 4. Juli 1869 gehalten vom Präsident der Synode, Leipzig: List & Francke, 1869.
Reden zur Eroffnung und zum Schluss der zweiten israelitischen Synode in Augsburg : am 11. und 17. Juli 1871, Augsburg: G.A. Reichel, 1871.
Unser Standpunkt: Zwei Reden an seine Religionsgenossen am 1. und 16. December 1880, Berlin: Stuhr, 1881.
על חייו
Moritz Lazarus’ Lebenserinnerungen (Bearbeitet von Nahida Lazarus und Alfred Leicht), Berlin: G. Reimer, 1906.
Aus meiner jugend: Autobiographie (mit vorwort und anhang herausgegeben von Nahida Lazarus), Frankfurt a. M.: J. Kauffmann, 1913.
^Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State, 1995. עמ' 203-206; Christian Wiese, Challenging Colonial Discourse: Jewish Studies And Protestant Theology In Wilhelmine Germany, Brill, 2005. עמ' 112-113.
^כנסת ישראל, ספר ראשון, עמ' 31 (18 במהדורה הווירטואלית). הוא מציין שם ספר אחר שיכל לשמש תחליף ראוי, אך נכתב ברוסית ונראה שלצרוס לא שמע עליו לפני הדפסת ספרו.
