מוזיקה סינית קיימת משחר ימיה של סין. חפצים שונים שהשתמרו מספקים עדות לתרבות מוזיקלית ענפה כבר בימי שושלת גוֹאוּ, 1122 לפנה"ס – 256 לפנה"ס.
על פי המיתולוגיה הסינית, לינג לון היה מייסדה הראשון של המוזיקה. הוא יצר חלילים עשויים במבוק אשר הפיקו צליל הדומה לשריקת הציפורים.
בתקופת שושלת צ'ין (221 לפנה"ס – 207 לפנה"ס) הוקם לראשונה המשרד למוזיקה, אשר הורחב באופן משמעותי בימי שושלת האן על ידי הקיסר וו די (140 לפנה”ס – 87 לפנה”ס). המשרד דאג להגדיר איזו סוג של מוזיקה עממית תוכר באופן רשמי וכמו כן עסק באיסוף שירי עם פופולריים מרחבי האימפריה ועיבודם לקטעים מתוזמרים.
כתב היד המוזיקלי העתיק ביותר שנמצא במזרח אסיה, נכתב כנראה ב-908 לפנה"ס. הקטע נקרא Youlan, בתרגום חופשי: סחלב בודד. מקובל לחשוב שקטע זה המנוגן בכלי העתיק גצִ'ין, נכתב לכבודו של קונפוציוס. בתקופת שושלת טאנג החלה פריחה של מוזיקה כתובה ומתועדת ובעיקר לכלי מיתר דמוי ציתר בשם צִ'ין.
מוזיקה אינסטרומנטלית
מוזיקאיות סיניות במסעדה בשנגחאי
מוזיקה סינית מסורתית כתובה בסולם פנטטוני ומאופיינת לרב בכתיבה מלודית חסרת הרמוניות. היצירות נכתבות לכלי סולו או להרכבים קטנים של כלי קשת, כלי פריטה, מגוון חלילים, תופים, גונג או מצלתיים. תזמורת מסורתית מורכבת מכלי קשת, כלי פריטה, כלי נשיפה מעץ וכלי הקשה.
שירה מסורתית מבוצעת לרב בביצוע סולו ולעיתים בביצוע מקהלה. הצליל נושא גוון דק, חסר הד תוך שימוש בפלסט. קיימת השפעה רבה של שירת פואמות ופיוטים על התפתחות מוזיקה זו.
הן בסין והן מחוצה לה ניתן למצוא קטעים שנכתבו לאָרחוּ (סינית: 二胡, פין-יין: èrhú), אשר ידוע בכינוי "כינור סיני", או לדִדְזְה (סינית: 笛子), חליל רוחבי עשוי במבוק, המכיל ממברנות מזמזמות. קטעים מסורתיים יותר, מושמעים לרב בתוך סין עצמה. קטעים אלה נכתבו בעיקר לפִּיפָּה (סינית: 琵琶, פין-יין: pīpā) כלי בעל ארבעה מיתרים הידוע גם בכינוי "קתרוס (לאוטה) סינית", ולגגֶ'נְג (סינית: 古箏) – ציתר בעל 16 – 26 מיתרים וגשרים הניתנים להזזה.
אחד הכלים המכובדים והנערצים ביותר בסין הוא הצִ'ין או גצִ'ין (סינית: 古琴, פיניין: gǔqín), ציתר בעל 7 מיתרים, שרק מעטים זכו לשמוע אותו. הגֶ'נְג, צורה מסוימת של ציתר, נפוץ במחוזות חנאן, שאנדונג, צָ'אוג'א (סינית: 潮州, פין-יין: Cháozhōu) והָהקָה (סינית:客家, פיינין: Kèjiā).
קיימת השפעה מערבית על התפתחות כלי הנגינה, כך לדוגמה מקובל לחשוב שהפִּיפָּה, אותו סוג של קַתְרוֹס, הגיעה לסין במאה השישית מחצי האי ערב.
מוזיקה אתנית של האן
בני האן מהווים כ־92% מהאוכלוסייה בסין. המוזיקה האתנית של ההאן היא הטרופונית ברובה, כלומר מבוססת על מלודיה יסודית אחת המנוגנת על ידי קולות וכלים שונים. כלי הקשה מושמעים לרב כליווי למוזיקה, לריקודים ולאופרה ואף לדיבור עצמו.
למוזיקת ההאן העממית אספקטים רבים ושונים במה שנוגע למשמעות, רגשות וטונאליות.
קיים דמיון מעניין בין סגנון מוזיקה זה לבין השפה הסינית עצמה. הדמיון נובע מאופן השימוש בטונים, בדרך החלקתם מהנמוך לגבוה או מהגבוה אל הנמוך ובאופן השתלבותם זה בזה.
לעיתים משולבת השירה בקטעי מוזיקה לצד המלודיה של כלי הנגינה כדי ליצור הרמוניה או כדי ללוות את כלי הנגינה. מוזיקת האן העממית מבוססת על מקצבים איטיים ומרגיעים, שמקנים לה אופי מעודן ונותנים ביטוי לרגשות פיוטיים, כמו כן עושה מוזיקת ההאן שימוש בשתיקות במהלך היצירה. השתיקות משנות את משמעות המוזיקה ומקנות לה אופי לירי.
מקורותיה של האופרה הסינית נמצאים בעידן שלוש הממלכות, אך האופרה בצורתה המאורגנת יותר התבססה רק במאה השמינית בזמן שושלת טאנג. מאז ועד ימינו נוצרו סגנונות רבים של אופרות, ביניהן: בייג'ינג, חוּג'וּ' (סינית: 曲剧), יוּ'ג'וּ' (סינית: 豫剧, פין-יין: Yùjù).
האופרה הסינית פופולרית מזה מאות שנים, במיוחד האופרה של בייג'ינג, המשלבת בין מוזיקה, שירה, פנטומימה, ריקוד ואקרובטיקה. כלי הנגינה המלווים את האופרה בעיקרם הם כלי המיתר וכלי ההקשה.
מוזיקה עממית
מוזיקה זו מושמעת לרב באירועים המתקיימים תחת השמיים הפתוחים כמו חתונות או הלוויות. היא מנוגנת באמצעות אבוב בשם סְווֹנָה (סינית: 唢呐, פין-יין: suǒnà)
ולעיתים באמצעות הרכבים של כלי הקשה בשם צְ'ווֵיגוּשׁוֹאוּ (Chuigushou).
בכפרים אשר בצפון המדינה מושמעת מוזיקה עממית אשר מנוגנת בהרכבים של כלי נשיפה וכלי הקשה. מוזיקה זו היא תולדה של מוזיקה אימפריאליסטית אשר מקורה בבייג'ינג, שִׂי-אָן, הר ווּטָאי (סינית: 五台山, פין-יין: Wǔtái Shān) וטְייֵנְגִ'ין.
בדרום המדינה: פֿוּ-גְ'ייֵן (סינית: 福建), טאיוואן ונָאנְגגְווָאן (סינית: 南关区, פין-יין: Nánguān Qū), קיים ג'אנר של בלדות מסורתיות המושרות על ידי אישה, בליווי חליל וכלי פריטה. הבלדות עוסקות לרב באהבות כוזבות, בעלות אופי כואב ומיוסר.
בהרכבי שְׁהדְזוּ (סינית: 江南丝竹, פין-יין: sīzhú) נמצא חלילים לצד כלי פריטה או כלי קשת. ההרמוניות והמלודיות מנוגנות בסין ואף מושמעות לעיתים גם בקרב קהל מערבי. בעוד בערים השְׁהדְזוּ נושא אופי חילוני, באזורים הכפריים הוא נשאר רוחני.
בבתי התה של שאנגחאי מנגנים חובבנים את הגְ'יָאנְגנָאן שְׁהדְזוּ (סינית: 江南丝竹, פין-יין: Jiāngnán sīzhú), סגנון שמקורו באזור גְ'יָאנְגנָאן אך נודע באזורים רבים נוספים של המדינה.
מקורה של המוזיקה הקאנטונזית באזור גואנגג'ואו (סינית: 广州), אך השפעותיה המודרניות מגיעות דווקא מסגנון הג'אז. השימוש בסינקופות ובמשקל משולש נפוץ במוזיקה מסוג זה.
מוזיקה אזורית
במהלך השנים התפתחו סגנונות אתנים נוספים לזה של ההאן. טיבטים, מונגולים, אויגורים, בני הנאסי, וקבוצות אתניות נוספות בדרום מזרח המדינה כמו גם בצפון מזרחה, פתחו כולם סגנונות ייחודיים.
המוזיקה הטיבטית מהווה חלק אינטגרלי מהבודהיזם הטיבטי. אולי יותר מכל, צורתה המוכרת ביותר של מוזיקה טיבטית היא השירה, אך לצידה קיימות גם צורות מוזיקליות אחרות. את הנזירים הטיבטים משמשת המוזיקה בדקלום טקסטים קדושים וכן במהלך פסטיבלים שונים המתקיימים לאורך השנה.
צורת מזמורים מיוחדת נקראת יאנג (Yang), בה משמיעים השרים טונים נמוכים לקצב תופים. בתי ספר נזיריים מלמדים סגנונות שונים כמו הטנטרה.
זמן קצר לאחר הגלות שגזר על עצמו הדלאי למה, הוא יסד את המכון הטיבטי לאומנויות הבמה. למכון זה תרומה מכרעת לכך שמוזיקה טיבטית חילונית שרדה כמעט בשלמותה את מהפכת התרבות, בהשוואה למוזיקה הדתית.
הנָאנְגמָה (טיבטית: ནང་མ, אנגלית: nangma) והטושֶׁה (טיבטית: སྟོད་གཞས, אנגלית: toshe), ג'אנרים שונים של מוזיקת ריקודים חילונית, מנוגנים במגוון כלים ריתמיים. בלהסה ניתן למצוא קריוקי בסגנון נָאנְגמָה.
שירי לוּ (אנגלית: Lu) בסגנון א-קפלה מאפיינים את המוזיקה העממית הטיבטית. הם מושרים בטונים גבוהים במיוחד בוויברציות סדוקות.
השפעה של מוזיקה טיבטית ניכרת ביצירותיהם החלוציות של הנרי אייכהיים (אנגלית: Henry Eichheim) ושל פיליפ גלאס (אנגלית: Philip Glass). מוזיקת ניו-אייג' מופיעה באלבומם המשותף של הנרי וולף (אנגלית: Henry Wolff) וננסי הנינגס (אנגלית: Nancy Hennings), "פעמונים טיבטיים", בו מושמעים פעמונים טיבטים מסורתיים לצד קערות שירה. פסקול הסרט קאנדאן אותו כתב גלאס, השפיע על עליית הפופולריות של הבודהיזם בשנות ה-90 של המאה ה-20 במערב.
גוָאנְגשִׂי
גואנגשי היא מחוז אוטונומי בדרום סין, המאוכלס על ידי מגוון קבוצות אתניות המביאות איתן עושר לשוני רב. את המוזיקה של בני הג'ין או Jīng (סינית: 京族, פין-יין: Jīngzú), מאפיין יותר מכל הדושְׂייֵנצִ'ין, (סינית: 独弦琴, פין-יין: dúxiánqín). זהו כלי מיתר דמוי ציתר בעל מיתר אחד בלבד שמקורו במאה השמינית.
יונאן היא מחוז בדרום מערב סין, מגוון מבחינה גאוגרפית ובעל גבולות משותפים עם וייטנאם, לאוס, מיאנמר וטיבט. במחוז זה 56 קבוצות אתניות שונות, ביניהם ההאני (אנגלית: Hani), המיאו (אנגלית: Miao) והנאסי. את המוזיקה של בני הנאסי מאפיין השימוש בכלי לושֶׁנְג (סינית: 芦笙, פין-יין: lú shēng), סוג של אורגן אוויר. הכלי עשוי 5 - 6 צינורות במבוק, אשר לכל אחד פתח לנשיפה. מגוון אורכי הכלים רחב: קיימים כלים קצרים מאוד ולעומתם ישנם כאלה המגיעים לאורך של מספר מטרים.
מוזיקת בני הנאסי זכתה לכינוי המאובן החי של המוזיקה הסינית. הסיבה נעוצה בעובדה שסגנון מוזיקה זה הוא עתיק. סגנון ייחודי אחד הוא בָּאישָׁה שִׂייְוֵּ'ה (סינית: 白沙细乐), ובתרגום מילולי: מוזיקת באישה מובחרת. מוזיקה זו מנוגנת בהרכבים קלאסיים, ומקורותיה בריטואלים מוזיקליים של טקסים טאואיסטים וקונפוציאנים.
סגנון עתיק נוסף של מוזיקת ריטואלים סינית נקרא דונְגגִ'ינְג (סינית: 洞经 音乐). השם הוא קיצור של כתב קודש טאואיסטי מפורסם בשם Dadong Xianjing (סינית: 大洞仙經), בתרגום מילולי: ספר בני האלמוות של גרוטו הגדול. החל מאמצע המאה ה-20, סבלו חברות דתיות אלה מדיכוי קומוניסטי. רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 עם שחרור אחיזה זו, זכתה המוזיקה לתחייה מחודשת. עד אמצע המאה ה-20, מקובל היה שמוזיקה זו תנוגן על ידי גברים ממכובדי הקהילה. הזכות לחברות עברה בירושה מאב לבן ולצורך שמירתה נדרשה תרומה לקהילה. הגדרת קריטריונים שכאלה, יצרה הבדלה ומעמדות פנימיים בקהילה. מעמד העלית הוא זה שזכה לעסוק במוזיקה, בין אם בביצועה ובין אם בהאזנה לה. נהוג היה כי מוזיקה טקסית זו תושמע פעמיים בשנה במהלך הקרבת הקרבנות לקונפוציוס.
סיצ'ואן
סיצ'ואן היא פרובינציה סינית בעלת מסורת ארוכה של מוזיקה עממית וקלאסית גם יחד. האופרה של סיצ'ואן מהווה מסורת עתיקת יומין מפורסמת בכל רחבי סין. לצידה, קיים סגנון מקומי אשר מקורותיו בשירים ובריקודים עממיים של אזור סיצ'ואן.
בתוך מקדשים דאואיסטים ניתן לשמוע כמרים מנגנים מוזיקה דתית ייחודית לסיצ'ואן.
הקונסרבטוריון למוזיקה של סיצ'ואן בצ'נגדו, הוא אחד המוסדות הראשונים ללימוד מוזיקה בסין והוא היחיד מסוגו מדרום מערב המדינה.
צפון מזרח סין
קבוצות אתניות שונות השפיעו על התפתחות המוזיקה באזור זה, כאשר העיקרית שבהן היא בני המנצ'ו (אנגלית: Manchu People). מתוך המגוון המוזיקלי הרב של אזור זה, המפורסם ביותר הוא שיר ערש בשם יוּאוּיוּאוּדְזָה, (אנגלית: Youyouzha) אשר התפשט ברחבי סין כולה.
כלי הקשה הם הכלים הדומיננטיים במוזיקה של המנצ'ו. מקורותיהם של כלים אלה בזרמים שמאניסטים. תחת השפעה זו, התפתחו צורות שונות של תופים, אחדים בעלי מסגרת עץ ואחרים בעלי מסגרת מתכת כמו הדנגו (אנגלית: dangu). השאמאניזם של מנצ'ו מזוהה אולי יותר מכל עם הדנגו.
תוף נוסף חשוב וייחודי הוא התוף המתומן. מקובל לחשוב כי שמונה חתיכות העץ מהן עשוי תוף זה, מייצגות את אחדותם של שמונת השבטים של בני המנצ'ו. בזמן שושלת צ'ינג התפשט השימוש בכלי עד לבייג'ינג ולטיינג'ין.
שינג'יאנג
שינג'יאנג הוא מחוז אוטונומי של בני האויגורים, עם טורקי אשר מקורו במרכז אסיה. המוזיקה המפורסמת ביותר שלהם היא סוויטה בעלת 12 פרקים, מזכירה במבנה שלה צורות אוזבקיות וטג'יקיות.
מגוון רחב של סוויטות אלה מתבסס על סולם אחיד בעל שבעה תווים ועל muqam, סגנון מלודי המוגדר על ידי מודוס מוזיקלי וקבוצת הגדרות מלודיות אשר משמשות כקו מנחה לקומפוזיציות ואימפרוביזציות שונות. כלים המזוהים עם מוזיקה זו הם התוף, הכינור והקַתְרוֹס (לאוטה).
בשנת 2005 אמנות ה- muqam של אויגורים הוכרזה על ידי UNESCO כ"יצירת מופת שאינה מוחשית" כחלק מהמיזם העוסק בשימור תרבויות.
חְווָה'אָר
חְווָה'אָר (אנגלית: Hua'er) הוא סגנון שירה בא-קפלה הנפוץ באזורים הרריים של הפרובינציות בצפון מערב סין, ביניהן: גאנסו, נינגשיה, וצ'ינגהאי. החְווָה'אָר הוא פיתוח של סגנון נוסף של שירי עם בשם שָׁאנגֶה (סינית: 山歌, אנגלית: Shan'ge) ובתרגום מילולי: "שיר הרים”.
קְוָאיבָּאן
קְוָאיבָּאן (סינית: 快板, אנגלית: Kuaiban) ובתרגום מילולי: "ספרים מהירים" או "לוחות מהירים". זהו סגנון דיבור ושירה רתמי המשלב כלי הקשה כגון פָּאיבָּאן (סינית: 拍板, פין-יין: pāibǎn). הפָּאיבָּאן הוא סוג של ענבל או פעמון עשוי במבוק או עץ. שתי החתיכות קשורות יחדיו בקצה אחד בצורה חופשית. הקשה של שתי החתיכות זו בזו מפיקה צליל נקישה חד.
שאנדונג היא מרכזה של מסורת הקְוָאיבָּאן.
מקובל לראות דמיון בין מוזיקת הקְוָאיבָּאן לבין ראפ ולסגנונות מוזיקה ריתמית ממקומות ותרבויות שונים.
כלי נגינה למוזיקה סינית מסורתית
קיימות שמונה קטגוריות המחלקות את כלי הנגינה המסורתיים. החלוקה נעשית על סמך החומר ממנו עשוי הכלי.
מאז תקופות עבר, קיימת התאמה בין עונות השנה לכלים. למשל: חלילים עשויים במבוק משמשים לנגינה באביב, כלי מיתר בקיץ, בסתיו מנגנים בפעמוני ברונזה ובחורף בתופים.
הכלים המוקדמים ביותר היו עשויים עץ וחימר. שאר הכלים התפתחו מאוחר יותר ובחלקם הובאו לסין מארצות ערב וממרכז אסיה.
רב כלי המשי הם כלי מיתר. בניגוד למקובל היום, השימוש במיתרים מניילון או מתכת לא היה נפוץ. במקומם, השתמשו הסינים בתקופות עבר במשי מסובב.
קיימות מספר תתי קטגוריות במשפחת כלים זו.
אורגן נשיפה בעל קנים עשויים במבוק. הצליל מופק באמצעות נשיפה ושחרור או סתימה של הקנים באמצעות האצבעות. קיימים כלים דומים בגדלים משתנים. בגרסתו העתיקה של השֶׂנְג, הוכנסו קני הבמבוק לתוך תא עשוי דלעת. היום הם מוחזקים בקופסת מתכת.
_cropped.jpg)
