מו-דו, קיצור של מושך-דוחף (באנגלית: Push-Pull) הוא ביטוי כללי לציוד ניידרכבתי המסוגל לנוע לשני הכיוונים במהירות דומה ללא צורך בשינוי שלו וללא צורך לסובב אותו. בישראל דבק הכינוי "מו-דו" לדגם ספציפי של קרונות כאלו - קרונות המו-דו הספרדיים מתוצרת חברת אלסטום שהיו הראשונים מסוג זה שהופעלו באופן סדיר ברכבת ישראל, והכוונה ב"קרונות מו-דו" היא לרוב לדגם ספציפי זה (אם כי זה אינו שמו הרשמי).
במבנה הבסיסי של ציוד מסוג "מו-דו" קיימים תאי-נהג בשני צידי הרכבת. ברכבות "מו-דו" הנגררות או נדחפות על ידי קטר בצד אחד של הרכבת ישנו קרון מיוחד הנמצא בקצה השני של הרכבת המכונה קרון ניהוג. קרון זה שונה משאר קרונות הרכבת בכך שחלק ממנו מוקצה לתא-נהג נוסף. בקרונועים מבוטל לעיתים הצורך בקרון ניהוג מיוחד על ידי כך שכל מערך כולל בתוכו תא ניהוג בשני צידיו.
קיימות רכבות מו-דו דו ראשיות עם שני קטרים, אחד מכל צד, שאחד דוחף והשני מושך בעת ובעונה אחת (דוגמת רכבות ה-TGV), או רכבות מו-דו עם קטר במרכז הרכבת ושני קרונות ניהוג בשני הקצוות.
כאשר ציוד איננו מסוג "מו-דו", יש צורך להחליף את כיוון הנסיעה בתהליך המכונה "חיוג". בתהליך זה מופרד הקטר מהקרונות, ומועבר באמצעות מסילה צידית אל הקצה האחר של הרכבת,שם הוא מחובר מחדש. פתרון אפשרי נוסף הוא לולאה גדולה בה הרכבת יכולה לבצע סיבוב באופן דומה לפניית פרסה - פתרון זה אינו מיושם בישראל.
גם החלפת כיוון הנסיעה בציוד מו-דו מכונה לעיתים "חיוג" אם כי זוהי פעולה פשוטה וקצרה הרבה יותר שנעשית לרוב בלחיצת כפתור.
יתרונות המו-דו
היתרון העיקרי בשימוש בציוד מו-דו הוא תפעולי. הזמן הדרוש לחיוג רכבת שאינה מו-דו ארוך, ודורש השבתה של הציוד למשך כמה דקות, במהלכן מושבתות גם המסילות שבאמצעותן מבוצע החיוג.
יתרון נוסף הוא חיסכון בעלויות בהקמת תחנות הקצה. חיוג ציוד שאינו מו-דו דורש סידורים מיוחדים בתחנות הקצה כמו מערך נוסף של מסילות ומסוטים שיאפשרו את ביצועו, ואף עשוי להידרש לכך כוח אדם נוסף. הצטיידות מוגברת של רשת רכבות מסוימת בציוד מו-דו מאפשרת בניית תחנות קצה פשוטות בהן מסתיימות המסילות בבלמי פגוש וללא מערך מסוטים מיוחד.
.jpg)
