הפגנה פלסטינית בכיכר השעון ביפו, 27 באוקטובר 1933הפגנה ערבית בכיכר השעון ביפו, 29 באוקטובר 1933. שוטרים בריטים מתכוננים לפזרה. שוטר ערבי מזהיר את המפגיניםלאחר פיזור ההפגנה הערבית ביפו, 29 באוקטובר 1933
מאורעות אוקטובר 1933 (המכונים גם מאורעות תרצ"ד) החלו על ידי ערביי ארץ ישראל באוקטובר1933, עם תחילתה של העלייה החמישית, עלייתם של יהודיגרמניה בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון.
לראשונה בתולדות המנדט הבריטי בארץ ישראל, כוונו המאורעות הללו נגד השלטונות בלבד.[1]
ההפגנות בירושלים וביפו היו התגובה המאורגנת הראשונה של הערבים על התגברות העלייה היהודית. המחאה נשענה על הציבור העירוני.[2]
לאחר מספר שנים בהן עמדה העלייה לארץ ישראל על מספר של אלפים אחדים לשנה, עלו לארץ בשנת 1933 37,000 עולים, שנוספו ל-190,000 יהודי הארץ. נהוג לכנות את העלייה החמישית "עליית הגרמנים" או "עליית היקים", אם כי העולים מגרמניה ומשאר הארצות בהן השפה המדוברת הייתה גרמנית או שהיו בעלות תרבות גרמנית (כגון אוסטריה וצ'כוסלובקיה), היו רק כרבע מן העולים (יתר העולים היו יהודי מזרח אירופה). עלייתם של יהודי גרמניה השפיעה לא רק מבחינת מספר העולים, אלא גם בתרומתם התרבותית והכלכלית של העולים המשכילים (חלקם גם בעלי הון), לפיתוח היישוב היהודי בתחומי החקלאות, התעשייה, הרפואה, המדע וההשכלה. ערביי ארץ ישראל לא יכולים היו שלא לחוש בתנופה זו.
כבר ב-20 במרץ 1933, נועדו ביפו כ-500 נכבדים עירוניים ושייח'ים כפריים, וגינו את הבריטים על שהם מתירים עליית יהודים לארץ, ואת הערבים המוכרים אדמות ליהודים. כלפי המוכרים הושמעו איומים בחרם וכמה מהדוברים אף האשימו מנהיגים ערבים, ובראשם משפחת נשאשיבי, במעורבות בעסקאות מכירה כאלה.[3]
ב-1 באוקטובר 1933 כינס משרד הוועד הפועל הערבי את מליאתו כדי לדון ב"סכנה הגדולה" של הגירת היהודים. בכינוס הוחלט לקרוא לשביתה ב-13 באוקטובר בכל רחבי הארץ ולקיים באותו יום הפגנה בירושלים. ב-8 באוקטובר הוחלט כי זהו ביטוי ל"זעמה של האומה הערבית הפלסטינית, אשר סבלה מהאימפריאליזם הבריטי". הוועד הפועל לא ביקש רישיון לקיום ההפגנה, אולם מארגניה קבעו את מסלול התהלוכה בתוך חומות העיר העתיקה.[4]
הועד הודיע כי ההפגנה תצא ממסגדיהר הבית. משטרת המנדט הבריטי אסרה על קיום ההפגנה וביום ההפגנה הוצבו משמרות שוטרים בשערי העיר העתיקה.
למרות אזהרת הממשלה, השביתה וההפגנה התקיימו. ההפגנה החלה בצהריים.
בראש התהלוכה, בה השתתפו 3,000 איש (על פי המשטרה), צעדו רבים מחברי הוועד הפועל ובהם מוסא כאזם אל-חוסייני בן ה-83. השתתפו בה גם משלחות מערים אחרות, אולם ללא נציגים מכפרי האזור. מארגני ההפגנה השתדלו למנוע התנגשויות עם היהודים ומנעו כל ניסיון לפרוץ לעבר השכונות היהודיות, כדי לשמור על אופייה האנטי-ממשלתי של ההפגנה. ההפגנה הייתה אמורה להסתיים בהתכנסות בכיכר שליד שער שכם, מול משרדי נציב המחוז.[4]
כאשר הגיעו אל השער החדש, קיבלו השוטרים את פני המפגינים ולאחר שקצין משטרה קרא להם להתפזר אך הם לא נעתרו לבקשתו, פיזרו השוטרים את ההפגנה באמצעות שימוש באלות.
בין שלושים הפצועים קל היו גם חברי הוועד הפועל.[4]
עקב הצלחת ההפגנה, החליט הוועד הפועל לארגן אחת נוספת, ב-27 באוקטובר. לאחר שמנהיגי חיפה סירבו לקיים אותה בעירם, הוחלט שתתקיים ביפו. גם הפעם לא הוגשה בקשה לערוך את ההפגנה והממשלה אסרה על קיומה. בהפגנה השתתפו משלחות מערים שונות ולאות סולידריות גם שתי משלחות מעבר הירדן ומסוריה. השלטונות החליטו למנוע מהמפגינים מלעזוב את נקודת הכינוס ליד המסגד הגדול. לאחר שכמה אלפי מפגינים עזבו אותה, דרשה מהם המשטרה להתפזר, אולם הם ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה בעזרת מוטות ואבנים.[4]
המפגינים לא נשמעו לקריאת המנהיגים שלא לסטות ממסלולם, ובהתנגשות עם המשטרה, נדקרו שוטרים.[5]
המשטרה הגיבה בירי: 26 נהרגו ובהם שוטר ערבי, ו-60 נפצעו. המפגינים התפזרו והמשטרה עצרה את חברי הוועד הפועל: ג'מאל אל-חוסייני, עווני עבד אל-האדי, עיזאת דראוזה ועבד אל-קאדר אל-מוזפר.[4]
השמועות על הנפגעים עוררו זעם בציבור הערבי והביאו לעריכת שביתות והפגנות ספונטניות בכל ריכוזי האוכלוסייה הערביים בארץ.[4]
ב-29 באוקטובר נערכו הפגנות ביפו, בחיפה ובשכם. ההפגנות, שהערבים הבטיחו כי תתנהלנה בדרכי שלום, הפכו למהומות אלימות ומפקד משטרת המנדט הבריטי, רוי ספייסר, דיכא אותן בתקיפות בהפעילו פרשי משטרה, בשימוש באלות ואפילו בירי אשר גרם למותם של 26 מפגינים ולפציעתם של כ-180, עד שהמהומות, אשר כונו בפי אנשי היישוב "מאורעות אוקטובר 1933", שככו.
כעבור שבוע ימים מאז הפגנת ה-27 באוקטובר, לאחר שחרור העצורים בערבות עד למשפטם, הורה הוועד הפועל להפסיק את השביתה. לאחר שהוגש ערעור, חתמו כל הנאשמים על ערבות להתנהגות טובה, מלבד אל-מוזפר, שבחר לרצות שישה חודשי מאסר.[4]
במאורעות אלה לא היה היישוב היהודי מעורב, וההפגנות היו מופנות בעיקר נגד שלטונות המנדט הבריטי (אם כי ב-28 באוקטובר ניסה המון של פורעים ערבים לפרוץ לאזור היהודי בירושלים אך נהדף בכוח על ידי המשטרה).
"התנועה הערבית נתגלתה במאורעות האחרונים באור חדש. לא המון פרוע ומשוסה, שואף לשוד וביזה, אלא ציבור מאורגן ובן־משמעת, מפגין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכשרון של הערכה עצמית... ההשפעה החומרית והפוליטית של המאורעות האלה על הדור הצעיר..., זיכרון הקרבנות – לא פורעים ורוצחים שהועלו לגרדום בדין, אלא לוחמי השחרור הלאומי שנפלו בידי ממשלה זרה, המפנה החדש בטכסיסי המלחמה שיש בו כדי לעורר את אהדת דעת־הקהל העולמית – כל אלה משווים למאורעות אלה רצינות חמורה ומדאיגה. התנועה הערבית עלתה עכשיו שלב חשוב בהתפתחותה".[6]
בעקבות ההפגנות באוקטובר, קיבל הנציב העליוןארתור ווקופ אישור מלונדון להפעיל אמצעים תקיפים נגד העלייה הבלתי לגאלית, וב-2 בנובמבר 1933 החלה ממשלת המנדט לערוך חיפושים אקטיביים וגירוש של יהודים ששוהים בארץ ישראל באופן "בלתי-לגאלי".[7]
בזמן המאורעות שהה המופתי אמין אל-חוסייני בהודו. בשובו לארץ בנובמבר תבע להפסיק את ההפגנות. בינואר 1934 שכנע את מארגני ההפגנות לבקש רישיון לקיומן ולהימנע מאפשרות של התנגשות עם השלטונות. הוא טען בפני הפעילים כי התנגשויות כאלו עלולות לפגוע בתמיכת ידידי הערבים בבריטניה ושצריך לכוון את המאבק בשטח רק נגד היהודים, וכלפי השלטון הבריטי להפעיל רק לחץ עקיף באמצעות דעת הקהל והממשלות המוסלמיות. אולם בזמן שפעל למניעת ההתנגשויות, הסית ביטאונו נגד הממשלה. היעדרו מהארץ בזמן ארגון ההפגנות, ככל הנראה גרם לכך שהן נעדרו סממנים דתיים ואנטי-יהודיים.[8]
לאחר מכן החליט הוועד הפועל לערוך הפגנות בעת ובעונה אחת בערים שונות. בעקבות הבטחת הממשלה שתענה בחיוב לבקשת רישיון, ביקשה אותו ההנהגה הערבית. ההפגנות נערכו ב-16 בינואר 1934, בעיד אל-פיטר (חג סיום חודש הרמדאן), והן עברו ללא בעיות. אלא שהפגנות אלו סימנו את כישלונה של ההנהגה הערבית לאלץ את הממשלה לשנות את מדיניות ההגירה והקרקע שלה. ההפגנות באוקטובר 1933 עד ינואר 1934, בהן השתתפות הציבור הכפרי הייתה זעומה, סימנו את סופו של הוועד הפועל הערבי. במרץ 1934 נפטר נשיאו, מוסא כאזם אל-חוסייני.[9]
מאורעות 1933 היו מעין הקדמה למאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, אשר החלו כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1936, במהלכן התרחש גם מרד המוני של ערביי ארץ ישראל כנגד שלטון המנדט הבריטי, בד בבד עם פרעות ביהודים ומלחמה גלויה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. מאורעות אלה נמשכו עד שדעכו בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
