רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
לאסלו הרביעי או לאסלו הקומני (בהונגרית: Negyedik László magyar király או Kún László, 1262 - 10 ביולי1290 קֶרֶשסג) היה מלך הונגריה משושלת ארפאד, בנו ויורשו של המלך אישטוואן החמישי. עלה על כס המלוכה בגיל 10 ושלטונו נמשך 18 שנים בין 6 באוגוסט1272 ל-10 ביולי 1290. לסלו הרביעי נקרא "הקומני", מכיוון שאמו ארז'בט הייתה נסיכה קומנית ובמיוחד מכיוון שהוא עצמו נמשך לתרבות ולמנהגי הקומנים ובילה את זמנו בקרבם. הוא קרא לעצמו "לסלו השלישי" מפני שדילג על בניו של המלך אימרה.
בגיל 8 השיאו אותו לאליזבט או איזבלה, בתו של קרלו הראשון, מלך סיציליה.
בגיל 10 נחטף ונכלא לסלו זמנית על ידי פאודל מורד בשם יואכים גוטקלד שביקש לסחוט את המלך. במות המלך אישטוואן החמישי ב-6 באוגוסט1272 הוכתר הילד כמלך בעודו שבוי. ה"ברונים" - הפאודלים הגדולים בממלכה - בעיקר ממשפחות אבא, קסגי וגוטקלד, ניצלו את תקופת הקטינות של המלך על מנת לנכס לעצמם שטחים גדולים נוספים ולנהל ביניהם מלחמות פרטיות על ההגמוניה במדינה.
לסלו לא הצליח להחזיר לידיו את הכוח השלטוני. לגאט של האפיפיור בשם פיליפו, בישוף פרמו, שהגיע להונגריה על מנת לעזור לו לחזק את שלטונו, הוכה בהלם בראות את המלך מוקף בהמוני קומנים פאגאנים. לסלו הבטיח שיאלץ אותם להתנצר. עם זאת כשסירבו הקומנים להישמע לדרישות הלגאט החליט לאסלו לעמוד לצידם ונציג האפיפיור הטיל עליו חרם.
פרץ סכסוך שבמהלכו הקומנים עצרו וכלאו את הלגאט של הכס הקדוש, בעוד שחסידי האפיפיור עצרו את המלך. הושגה בסופו של דבר הסכמה שבעקבותיה האישים העצורים שוחררו. המלך הסכים שוב לשכנע את הקומנים להתנצר ולשנות מנהגיהם. אבל קומנים רבים עזבו את הממלכה.
בשנת 1282 לסלו עצמו התעמת עם צבא קומני שפלש להונגריה והוא הצליח לנצח אותו. בשנת 1285 ניצלה הונגריה גם מפלישה מונגולית. לסלו הפך כל כך בלתי פופולרי שהואשם על ידי רבים כי הוא זה שקרא למונגולים לפלוש לארצו. לסלו עזב את אשתו המלכה וחי בשנותיו האחרונות עם פלגשים קומניות. סמכות המלך הידרדרה מאוד. הוא נהג התלוות לבני בריתו הקומנים ונדד איתם ברחבי הממלכה. האפיפיור ניקולאוס הרביעי התכוון לארגן מסע צלב נגדו, אך לסלו נרצח בינתיים על ידי שלושה קומנים.
ילדותו (1262–1272)
לסלו היה בנו הבכור של אישטוואן החמישי (הבן והיורש של בלה הרביעי), ושל המלכה ארז'בת (אליזבת) הקומנית. האם ארז'בט הייתה בת למנהיג קומני, מקרב הקומנים שהתיישבו בהונגריה. היא נולדה כפגנית והוטבלה לנצרות רק לפני החתונה עם אישטוואן. לפי הכרוניקן והקפלן שימון קזאי, לסלו נולד תחת סימנו של מארס.
בשנת 1264 פרצה מלחמת אזרחים בהונגריה בין אביו של לסלו לסב, בלה הרביעי. חיילי בלה, שעמדו תחת פיקוד הדוכסית אנה, דודתו של לסלו, כבשו את טירת שארושפטק, שבה התגוררו לסלו ואמו ולקחו אותם בשבי. לסלו הוחזק תחילה בטירת טורוץ. כעבור חודשיים שלח אותו סבו לחצר חתנו, הדוכס מקרקוב, בולסלב החמישי הטהור. משם הוחזר לחיק המשפחה אחרי שנחתם בחודש מרץ הסכם השלום בין אביו ולסבו.
אישטוואן החמישי כרת בספטמבר 1269 ברית עם קרלו הראשון, מלך סיציליה, והשניים חיתנו את הילד לסלו עם הבת בת 4 של המלך הסיציליאני, איזבלה. נישואי שני הילדים התקיימו בשנת 1270. הם היוו תפנית חשובה ביותר בתולדות הונגריה.[1]
בלה הרביעי נפטר ב-3 במאי1270 ואחרי שבועיים, אביו של לסלו, אישטוואן החמישי הוכתר למלך . שלטונו של אישטוואן לא היה עדיין יציב. מקורביו של בלה הרביעי, הדוכסית אנה והפלטין לשעבר של הממלכה, הנריק קסגי, נמלטו לצ'כיה וביקשו מזור מהמלך אוטוקר השני. גם הבאן של סלבוניה, שהתמנה זה עתה, יואכים גוטקלד, מרד באישטוואן וחתף את לסלו הקטן בקיץ 1272. ההיסטוריון פאל אנגל סבר שככל הנראה התכוון גוטקלד לכפות על המלך החדש לחלק את הממלכה עם בנו. המלך שם את פעמיו לסלבוניה והטיל מצור על קופריבניצה אך לא הצליח לכובשה. הוא לקה במחלה חמורה ומת ב-6 באוגוסט 1272.
שלטונו
תקופת קטינותו (1272–1277)
אחרי שנודע לו על מותו של אישטוואן החמישי, נסע יואכים גוטקלד יחד עם הנסיך השבוי בידיו, לסקשפהרוואר, על מנת לארגן את הכתרת הילד על כיסא מלכי הונגריה. האם הצטרפה לטקס, מה שעורר זעם בקרב נאמני המלך המנוח. הם האשימו אותה בשיתוף פעולה עם גוטקלד, שהיה אחד מראשי הקושרים נגד בעלה המנוח. שר האוצר של אישטוואן, אגייד מונוסלו, הטיל מצור על ארמון המלכה, אך יואכים גוטקלד הביס אותו. מונוסלו נמלט לסלובקיה, כבש את פוז'ון (ברטיסלאבה) והגיש אחר כך את העיר במתנה למלך צ'כיה, אוטוקר השני.
בסביבות 3 בספטמבר הארכיבישוף של אסטרגום, פיליפ טיריה, הכתיר את לסלו למלך. בתאוריה שלט המלך בן ה-10 בחסות אמו העוצרת, אולם בפועל הייתה הממלכה בשליטת פלגי הברונים. הנריק קסגי, שחזר מצ'כיה, לא נרתע מלרצוח את בן דודו של לסלו, בלה ממצ'ו, בחצר המלוכה, בנובמבר אותה שנה. אחוזות רחבות הידיים שבדרום הממלכה שהשתייכו לדוכס הנרצח חולקו בין הנריק קסגי לבני בריתו.
כתגובת תגמול לפלישה ההונגרית לתוך שטחי אוסטריה ומוראביה, כוחות אוסטריים ומורביים חדרו באפריל 1273 לצפון-מערב הונגריה. הם כבשו את הערים גיור וסומבאטהיי ושדדו את האזורים המערביים של הונגריה. אחרי חודשיים כבש גוטקלד את שתי ערים אלה בחזרה, אולם מלך צ'כיה אוטקר השני פלש להונגריה וכבש מספר מבצרים, כולל גיור ושופרון.
יואכים גוטקלד והנריק קסגי, אותם הרחיק פטר צ'אק ובני בריתו, מן השלטון, עצרו שוב את לאסלו ואת אמו ביוני 1274. כש הצליח פטר צ'אק לשחרר את המלכה דוואגר ואת בנה, לאסלו, מידיהם, גוטקלד וקסגי חטפו את אחיו הצעיר של המלך, את אנדראש, ולקחו אותו לסלבוניה. הם פנו אחר כך עם דרישה להעניק לילד החטוף את סלבוניה. בספטמבר ריכז פטר צאק את כוחותיו סביב פולגארדי. קסגי נהרג בלחימה. אחר כך פטר צ'אק, בליווי המלך לאסלו, יצא למסע צבאי נגד בניו של קסגי.
בסוף שנת 1274 המלך החדש של גרמניה, רודולף הראשון ולאסלו כרתו ברית נגד אוטקר השני, מלך בוהמיה. באותם הימים לאסלו חלה אך בסופו של דבר הלחים. הוא האמין שהחלמתו היה נס שבוצע על ידי דודתו, מרגרטה מהונגריה. על כן החליט לנסוע לכס הקדוש על מנת לקדם את הכרתה כקדושה של הכנסייה. בינתיים בין שני מחנות ברונים, זה של יואכים גוטקלד ולזה של פטר צ'אק פרצה מלחמת אזרחים. המלך לאסלו השתתף במסע הצבאי של פטר צ'אק נגד אחוזת הקסגים, שנודעו כתומכים של גוטקלד.
ב-21 ביוני1276 התכנסה אספת ברונים ואצילים אחרים בבודה ויואכים גוטקלד וחסידיו הצליחו לכפות את רצונם ולהסיר את ראשי יריביהם מעמדות הכוח שלהם.
תוך ניצול המלחמה בין רודולף הראשון ולאוטוקר השני, פלש לאסלו בסתיו לאוסטריה. העיר שופרון הסכימה לקבל את חסותו. אוטוקר השני הבטיח לוותר על כל אותם המבצרים שכבש בגבול המערבי של הונגריה. בשנת 1277 פרצו סכסוכים מזוינים נוספים בתחום ממלכתו של לאסלו. הסקסונים הטרנסילבנים כבשו והחריבו את אלבה יוליה, יחד עם מושב הבישוף של הדיוקסה הקתולית של טרנסילבניה. בו זמנית פרץ מרד של בני בבוניץ' בסלבוניה. גוטקלד פיקד על מסע צבאי נגדם אך הובס ונהרג בקרב באפריל 1277.
השנים הראשונות לבגרותו
במאי 1277 אספה של כמרים, ברונים ואצילים אחרים וקומנים הכירה בלאסלו כבגיר. מעמדות הממלכה הסמיכו את המלך בן ה-15 להחזיר את השלום הפנימי למדינה בכל אמצעי אפשרי. לאסלו פנה קודם לתחומי אחיזתם של משפחת קסגי בטרנסדנוביה אך לא הצליח לנצח אותם. ב-11 בנובמבר 1277 פגש בהיינבוג אן דר דונאו את רודולף הראשון של גרמניה ושניהם חידשו את בריתם הקודמת נגד אוטקר השני,
באותו זמן חיילי המלכות המשיכו במאמצים לחסל את כוח הפלגים הפאודלים. אחרי שנכבש המבצר אדוריאן (בימינו ליוואדה, במחוז סאטו מארה) ובעליו, מיקלוש גרגייה נפל בשבי, כינס לאסלו בקיץ 1278 "אספה כללית" של שבעת המחוזות שלאורך נהר הטיסה. האספה דנה למוות שניים מהאצילים המורדים המקומיים. בטרנסדנוביה ניסה איוואן קסגי להשתמש בבן דוד רחוק של המלך, אנדראש הוונציאני, כלי נגד המונרך. אנדראש ביקש לעצמו את סלבוניה ובסופו של דבר חזר לוונציה אחרי זמן קצר.
הקרב המכריע של הכוחות המאוחדים של לאסלו ושל רודולף נגד אוטקר השני התקיים ב-26 באוגוסט1278 במארכפלד. הצ'כים נחלו תבוסה קשה ומלכם אוטקר נהרג בשדה הקרב. אחרי שוך הלחימה, כפי שמספר הכרוניקן שימון קזאי, הודה רודולף לבן בריתו ההונגרי על העזרה בהשגת השליטה מחדש של הגרמנים על אוסטריה ושטיריה.
השאלה הקומאנית והפלישה המונגולית 1285-1278
בתחילת שנת 1279 הגיע להונגריה הלגאט של האפיפיור, פיליפו, בישוף פרמו. האפיפיור ניקולאוס השלישי הטיל עליו לסייע למלך לאסלו הרביעי להחזיר על כנו את השלטון המרכזי של המלך בממלכה. בתיווך שליח האפיפיור, חתם לאסלו על הסכם שלום עם משפחת קסגי.
באותה תקופה התרשם הבישוף פיליפו כי רוב הקומאנים בהונגריה נשארו נאמנים לדת הפגאנית. הוא אילץ את ראשי השבטים הקומאנים להבטיח באופן חגיגי כי יוותרו על מנהגיהם הפגאנים ושכנע את המלך עצמו להישבע כי ידאג לקיום הבטחתם.
אכן כונסה בטטן (בודאפוק של ימינו) אספה שהצביעה בעד חוקים שבהתאם לדרישת איש הכנסייה, דרשו מהקומאנים לנטוש את אהליהם ולעבור לחיים מיושבים בבתים.
עם זאת הקומאנים לא צייתו להוראות והמלך לאסלו, חצי קומאני בעצמו, לא הכריח אותם לעשות כן. כנקמה הכריז הבישוף פיליפו על המלך כמנודה יחד עם ממלכתו החל מאוקטובר 1279. המלך והקומאנים פנו לאפיפיור וערערו על החלטת השליח, אולם הכס הקדוש סירב למחול להם.
כשראה זאת, בתחילת ינואר 1280 ציווה לאסלו לקומאנים לעצור את הבישוף פיליפו ולהשליך אותו לכלא. כתגובה שליט טרנסילבניה פינטה אבא עצר את המלך והעביר אותו לידי המגנט רולנד בורשה. כעבור פחות מחודשיים גם שליח האפיפיור וגם המלך שוחררו ולאסלו הסכים להתחייב שוב בשבועה כי יישם את החוקים בנוגע לחיזוק הנצרות בקרב הקומאנים.
אף על פי כן התנגדו הקומאנים ומרביתם החליט לעזוב את הונגריה. לאסלו ביקש לעצור את הימלטותם ובסתיו רדף אחריהם עד סאלאנקמן (בימינו - סטארי סלאנקאמן, סרביה) אך לא הצליח למנוע מהם לחצות את הגבול.
בקיץ 1281 יצא המלך למסע צבאי נגד פינטה אבא וכבש את טירותיו. הבישוף פיליפו מפרמו עזב את הונגריה ולפי "הכרוניקה האוסטרית בחרוזים", הטיח כי לא ישוב אליה אי פעם אפילו לא למען אלהים האב. בשנת 1282 צבא קומאני חדר לדרומה של הונגריה והמלך "כמו יהושע הנביא נסע לבוא לקראתם ולהיאבק בהם למען עמו וממלכתו" ("הכרוניקה המאוירת"). הוא הצליח להביס את הפולשים בקרב על אגם הוד, על יד הודמזוושרהיי.
שנותיו האחרונות 1290-1285
אף על פי שהדף התקפות קומאניות, הפך המלך לבלתי פופולרי על ידי משיכתו אל תרבותם ומנהגיהם של הקומנים. למשל אימץ את תספורתם ולקח נערות קומניות לפילגשים. לדברי לודומר, הארכיבישוף של אסטרגום, אף קיים יחסי מין בפומבי עם "אותה אשת -צפע", איידואה, שהייתה פילגשו האהובה ביותר.
אף הואשם המלך בבגידת עמו, למשל נטען שהסית את המונגולים לתקוף את הונגריה. בפועל השתמש בספטמבר 1288 בשבויי מלחמה מונגולים, שכונו "נייגרש" nyögérs בדיכוי מרד שפרץ בחבל ספשג.
בספטמבר 1286 כלא לסלו את אשתו, איזבלה, והבטיח את כל רכושה לפילגשו. כעבור שנה הצליח הארכיבישוף לודומר לשחרר את המלכה מן המאסר. הוא כינס את הכמרים, את הברונים ואת האצולה הגדולה באספה בבודה והטיל נידוי על המלך. כתגמול, שוב לפי דברי הארכיבישוף עצמו, איים המלך כי יחסל אותו ואת הבישופים הכפופים לו, בעזרת חרבות המונגולים.
בינואר 1288 האצילים ההונגרים תפסו את המלך בחבל ספשג. אף על פי שתומכי המלך שחררו אותו מהר מן המאסר, הוא הסכים להתפייס עם הארכיבישוף לודומר. הארכיבישוף העניק לו מחילה בתנאי שמכאן ואילך ינהל את חייו בהתאם למוסר הנוצרי. בסופו של דבר הפר לסלו את הבטחתו, חטף את אחותו, אליזבת (ארז'בט) שהייתה אם המנזר הדומיניקני על שם הבתולה הקדושה באי הארנבים והשיא אותה בכוח עם אציל צ'כי, זאביס מפאלקנשטיין. יתרה מזו, לפי עדותו של לודומר, הוא הצהיר: "לו היו לי עוד 15 ויותר אחיות החיות במנזר כפי שאתה אוהב, הייתי מוציא אותן משם כדי להשיא אותן חוקית או בלתי חוקית, כדי להבטיח לעצמי קבוצה מיוחסת שתתמוך ברצוני בכל כוחה"
את שנותיו האחרונות בילה לסלו הרביעי בחיי נדודים. השלטון המרכזי נעלם, מפני שהברונים והכמרים ניהלו את הממלכה ללא תלות כלשהי במלך. למשל איוואן קסגי ואחיו ניהלו חופשית מלחמות בארכידוכס האוסטרי אלברכט הראשון. המלך לסלו לא התערב, אף על פי שהאוסטרים כבשו לפחות 30 מבצרים בגבול המערבי של הממלכה.
האחים קסגי הציע את כתר הונגריה לאנדראה הוונציאני שהגיע להונגריה בתחילת שנת 1290. אולם אחד מיריביהם עצרו את הטוען לכתר והסגירו אותו לארכידוכס אלברכט. לסלו מינה אז את מיז'ה, שהתאסלם לא מכבר, בתפקיד הרם של פלטין הונגריה. אז האפיפיור ניקולאוס הרביעי התכוון לקרוא למסע צלב נגדו.
אך -ב-10 ביולי 1290 המלך נרצח בטירתו בקרשסג (בימינו קרסיג, ברומניה, יישוב בכפר טובוליו בחבל קרישאנה, בפרטיום) על ידי שלושה קומאנים - ארבוץ, טרטל וקמנצה. הפלטין מיז'ה ואחיה של אידואה, מיקלוש נקמו את מותו והוציאו להורג את הרוצחים.
בפקודת האפיפיור ניקולאוס הרביעי נפתחה חקירה שנועדה לגלות עם המלך מת כנוצרי רומי-קתולי. ממצאי החקירה אינם ידועים, אבל ב"כרוניקה מבודה" (Chronicon Budense)
צוין כי לסלו הרביעי הובא לקבורה בקתדרלה של צ'נאד (צ'נאד, ברומניה של ימינו). יורשו, אנדראה הוונציאני והאפיפיור בנדיקטוס השמיני ציינו בדבריהם את לסלו "זכרונו הידוע לרבים".
לקריאה נוספת
Simon of Kéza: The Deeds of the Hungarians (Edited and translated by László Veszprémy and Frank Schaer with a study by Jenő Szűcs) (1999). CEU Press. ISBN 963-9116-31-9.
The Hungarian Illuminated Chronicle: Chronica de Gestis Hungarorum (Edited by Dezső Dercsényi) (1970). Corvina, Taplinger Publishing. ISBN 0-8008-4015-1.
Grandpierre K. Endre Királygyilkosságok, Magyarok Titkos Története 1991 ISBN 963-7707-00-x 134–135
(תולדות רציחות המלכים, היסטוריה סודית של ההונגרים)
Istvan Lazar Histoire illustrée de Hongrie, Corvina, Budapest 1992
חוקו של לסלו הרביעי - בפורטל על עידן בני ארפד (Árpád-kori torténelem) -לפי אילונה בולה ופרנץ רוטלר (עורכים) קטעים ממקורות ההיסטוריה של הונגריה מלפני 1526, הוצאה לאור חינוכית לאומית, בודפשט, 1993, עמודים 141–144
Bolla Ilona – Rottler Ferenc (szerkesztette) - Szemelvények az 1526 elõtti magyar történelem forrásaiból I Nemzeti Tankönyvkiadó, Budapest, 1993,141–144.