הציור, המהווה חלק מסדרה של עבודות דומות, נוצר בין השנים 1995–1996 והוצג לראשונה בין התאריכים 31 במאי-28 ביוני 1996 בתצוגה שכללה שתי תערוכות יחיד - של גרשוני ושל רפי לביא - בגלריה גבעון בתל אביב-יפו. בציור מופיעים שני כתמים שחורים מעוגלים, כמעיין שתי עיניים, על רקע צהוב בהיר. מתחתיהן כתוב בעיפרון טקסט הלקוח מתפילת "אל מלא רחמים": "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה".
למרות שיש בעבודה ממד אירוני, המתבטא בעימות לוגי בין נוסח התפילה המבקש "מנוחה נכונה", לבין אופן הציור הגופני והגס, המאזכר גם נוזלי גוף. הרי האופן שבו רשום הטקסט - בכתב יד אישי ורועד - מעניקים לו ממד של עדות או של פנייה.[1]
הדבר היחיד שברור לי הוא, שהעיניים האלה באו מ"שם". לפעמים אני חושב על התמונה של המשפחה שלי מפולין] [...] - כמקור של דימוי העיניים הזה. יש לי גם בראש תמונה של רכבת נוסעת ומבין הרווחים מציץ זוג עיניים שחורות, של ילד או ילדה, והעיניים מנסות להבין מה קורה, אבל הרכבת נוסעת במהירות ואי אפשר לראות כלום. העולם מאבד את צורתו. יש לי ציורים שכתוב עליהם "אסתר'ל על הפסים", שיש להם קשר לדימוי הזה.
העיניים הריקות ליוו אותי הרבה זמן לפני שיצרתי אותן, בעקבות תערוכה של פרוטומות רומיות שראיתי במוזיאון לואיזיאנה לפני שנים. העיניים, שכנראה היו עשויות במקור מאבנים טובות, כבר לא היו במקומן, נגנבו כנראה. אבל דווקא החורים, חיסרון העיניים, יצר פתח אל הריק השחור שבתוך הפסל, המחישו את הפנים המפוסלות והיצוקות כקליפה דקה, ריקה. הפרוטומות האלה עשו עלי אז רושם עצום.[3]
למרות שצויר לפניו, התגובות לעבודה הושפעו מאוד מרצח יצחק רבין, שאירע כחצי שנה לפני כן בסיום עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל.[4] רבים זיהו את סדרת העבודות כעוסקת לא רק בהתמודדות עם המוות, כי אם גם בשבר של מות המנהיג. בשנת 2003 תיאר אורי דסאו תחושות אלו:
התערוכה המשותפת של רפי לביא ומשה גרשוני בגלריה גבעון ב-1996 תיזכר לדורות. רבים מקהילת האמנות ייחסו את הממד ההיסטורי שאפף את תערוכת הענקים הזו לרצח רבין שארע חצי שנה לפניה, ולאופן שבו ניתן היה לקרוא את ציוריהם של השניים כהטרמה לרצח, שהופכת לתגובה לרצח כאשר היא מוצגת אחריו. אופן זה של קריאה שחרר רבדים שונים של דיבור על עבודת כל אחד מהם, שעד אז כמו נאסרו. האימה המחרידה שייצגו הכתמים האדומים של לביא שויכה, אמנם לא בבלעדיות, לשלוש היריות של יגאל עמיר. ההופעה המתמדת של השם יצחק אצל גרשוני, מאז שנות השמונים, שויכה פתאום לרבין.[5]
הערות שוליים
^ראו: סגולי, אירית, "האדום שלי הוא דמך היקר", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 38
^ברייטברג-סמל, שרה, גרשוני*, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 340-339
^ברייטברג-סמל, שרה, גרשוני*, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2010, עמ' 346
^ראו: סגולי, אירית, "האדום שלי הוא דמך היקר", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 37
