העלילה מספרת על נער הונגרי בשם גיורגי המתגורר בבודפשט. הוא בן להורים גרושים ממשפחה יהודית משתלבת (ניאולוגים) החי עם אביו ואמו החורגת. כולם נאלצים לענוד את הטלאי הצהוב אולם הוא מקבל זאת כדבר טבעי. הספר נפתח בפרידה המרגשת שלו ושל בני משפחתו מאביו שנשלח למחנה עבודה. זמן קצר לאחר מכן, גיורגי מקבל ניירות עבודה ונוסע לעבודה מחוץ לרובע היהודי. יום אחד הוא מורד מהאוטובוס בידי שוטר הונגרי שחיפש יהודים ונאסף עם עוד נערים יהודים כמוהו לבית מבודד, משם הם נשלחו ברכבת צפופה לאושוויץ. כשהגיע לשם, בעצת אחד האסירים, הוא אומר לקצין הנאצי שגילו הוא 16, שקר שהציל את חייו. הוא מספר לנו על החיים במחנה והתנאים שניצבים בפניו.
בסופו של דבר נשלח גיורגי לבוכנוואלד, וממשיך בתיאור חייו במחנה הריכוז, עד שלבסוף נשלח למחנה אחר בזייץ. שם הוא מורחק מהנערים שהכיר ואמור להסתדר לבדו. הוא פוגש במחנה באסיר הונגרי ותיק בשם בנדי ציטרום. השניים מתחברים ובנדי מדריך אותו ועוזר לו לשרוד בתנאים הבלתי נסבלים של הרעב והקור המקפיא במחנה. גיורגי נחלש יותר ויותר עד שלבסוף הוא נופל למשכב ונהיה על סף המוות, אבל נשאר בחיים ובסופו של דבר הוא נשלח למרפאה במחנה עד סיום המלחמה. כשהוא חוזר לבודפשט, הוא מתעמת עם קרוביו שלא נשלחו למחנות והחלו רק לאחרונה לשמוע על העוול והסבל הנורא, ורוצים שישכח את העבר ויחשוב על עתידו.
ניתוח
היצירה מסופרת מנקודת מבטו של נער שנקלע אל מחנות הריכוז ושם הוא עובר תהליך של התבגרות.
הספר נפתח בתיאור הבא:
"היום לא הלכתי לבית הספר... כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותו מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש"אבי נקרא לשירות עבודה".
הספר מתחיל מתיאור יומיומי של נער תמים, המתאר את יציאת האב למחנה עבודה, פעולה המתקבלת אצלו כדבר כמעט טבעי, ללא ספקות או שאלות יוצאות דופן[1], אולם הנער, גיורגי, גם ער להתרגשות האופפת את הקרובים לאור שילוחו של האב. דודו מלמד אותו להתפלל ומבהיר לו שימי ילדותו תמו וכי הוא גם מעתה חלק מן הגורל היהודי. המשמעות של הגורל היהודי עתיד להתגלות לגיורגי בהמשך העלילה.
במחנות הריכוז מתמודד גיורגי עם סוגיות אנושיות יומיומיות תוך שהוא אמור לשרוד בתנאים בלתי אפשריים, ויחד עם זה לומד להתחשב בזולתו וחווה גם רגעי אושר קטנים. הוא חווה גם ניכור: האסירים הפינאקים מסרבים לקבל אותו כיהודי מאחר שאיננו דובר יידיש.
יחד עם תיאור הרעב והצימאון למים ולמקלחת, המבטאים את הרצון הנורמלי לחיים והתמודדות עם זוהמת הגוף, הוא מתבונן על האסירים החלשים ותוהה "מפעם לפעם ניבטו מפניהם השאלות האם כל המאמץ הזה בכלל שווה, האם שווה טרחת החיים?". הוא חווה גם רגעים של עזרה הדדית ורגעי אושר קטנים שזר לא יבין, למשל בשעת הרחצה והמנוחה לאחר שעות העבודה יחד עם חברו ושאר האסירים. לרגעי אושר אלה התייחס קרסט באחד מהראיונות שנתן[2]:
באושוויץ חוויתי את רגעי האושר הקיצוניים ביותר. אינך יודע מהי המשמעות של מנוחה בבית החולים של המחנה, או לזכות ב-10 דקות של הפוגה מן עבודת הפרך הבלתי ניתנת לתיאור. הקירבה למוות, היא סוג נוסף של אושר. [במצב זה] ההישרדות הופכת לחירות הגדולה מכל.
לאחר שחרורו של גיורגי מן המחנות וחזרתו לבודפשט, היחס שהוא זוכה לו והשאלות האטומות שהוא נתקל בהן ממי שלא חוו את המחנות, חושפים את התהום בינו לבין האנשים שמסביבו. קרוביו ושכניו מעודדים אותו להניח את מה שאירע מאחוריו, אולם הוא מתקשה לעשות כן. הוא נתקל בהתנכרות למה שאירע וברצון למחוק את העבר, את מחנות הריכוז, למען ההווה והעתיד, בעוד שהוא מעוניין להתבונן בעבר תוך כדי השלמה עם גורלו ועם עברו. בעוד האחרים מסתכלים על המחנות הנאציים כדבר על-טבעי שהתרחש כמו בעולם החיצון, בניגוד לטבע האנושי הנאור, הוא מתארם כמעשה טבעי של בני אנוש. נוכחותו והתעקשותו לדבר על המחנות ולתארם כדבר אנושי שהתרחש בקרבם מקשה על סביבתו, כנראה בגלל רגשות האשם של מי שלא חוו את הסבל ולא היו מודעים בזמן אמת למתרחש. גיורגי מתאר זאת כך[3]:
...גם אני התנסיתי בגורל הנתון. הוא לא היה הגורל שלי, אבל אני התנסיתי בו עד הסוף... עכשיו אני כבר צריך לעשות אתו משהו, אני חייב לשבץ אותו איפה שהוא למשהו, סוף-סוף הרי עכשיו אני כבר לא יכול להסתפק בזה שזו היתה טעות, מקרה עיוור, מין סטייה, או שאולי זה אפילו לא קרה בכלל. ...אם יש גורל, אז לא ייתכן חופש אבל... אם יש חופש אז אין גורל... זאת אומרת שאנחנו בעצמנו הגורל.
במרץ 1944 אייכמן נכנס להונגריה עם צבא כיבוש וב--19.3 נכבשה הונגריה על ידי גרמניה הנאצית. לפני כן יהודי הונגריה לא נרצחו אך בעקבות הפלישה הנאצית התרחשה שואת יהודי הונגריה. הספר מתחיל מתיאור חיי היום יום של גיורגי. הפרק הראשון מתאר את יציאת האב למחנה עבודה (שירות עבודה). תיאור זה מתאים למציאות ההיסטורית: ב-1938 חוקק בלה אימרדי חוקים אנטישמיים כלפי היהודים.[5]
בספר מתואר שיום אחד, שוטר הונגרי הוריד אותו מהאוטובוס ויחד עם נערים יהודים אחרים, הוא נשלח לאושוויץ ברכבת. ובכן, ב-29 באפריל 1944, התקיים הגירוש הראשון של יהודי הונגריה לאושוויץ-בירקנאו. כמו גיורגי שעבר סלקציה באושוויץ ושיקר לגבי גילו על מנת להציל את חייו, כך המחקר ההיסטורי מאשש כי נערים שהגיעו לאושוויץ שיקרו לגבי פרטים כמו גיל ומצב בריאותי.[6] לאחר מכן הפנו אותם לעבוד אם הם מסוגלים או להישלח לתאי גזים אם לא היו מסוגלים לתרום לצבא הנאצי. במהלך הסיפור גיורגי הועבר למחנה ריכוז בוכנוולד שהיה מחנה ריכוז, מהגדולים בגרמניה. חיי הילדים במחנות היו כפי כל שאר האסירים למרות חסרונם הביולוגי. זה בא לידי ביטוי בספר בכך שגיורגי נאלץ לעבוד כמו כל שאר האסירים ולחיות באותם תנאים איתם. זה ההסבר לכך שבאושוויץ וגם בבוכנוולד, כמו גיורגי גיבור הספר שנאלץ להתמודד עם תנאים קשים במחנה ניתן לראות כי יהודים ששהו במחנה הזה נאלצו גם להתמודד עם אותם קשיים בבכונוולד. גיורגי די מהר נשלח למחנה בזייץ. האסירים היו צריכים לשמור לא רק על מצבם הפיזי אלא גם על הערכים האנושיים הבסיסיים כמו חברות ודאגה לזולת ביותר מכיוון שהנאצים ניסו לקחת מהם הכל.[7] לאחר שגיורגי הגיע למצב פיזי קריטי, הוא נשלח לבית חולים בזייץ.
סוף הספר קורה ב 1945. עם סוף המלחמה חיילים לוקחים את גיורגי בחזרה לבודפשט שם הוא נפגש עם קרוביו שנשארו שם והם מתקשים להבין את הקשיים שעבר והם רוצים שישכח ממה שקרה ושיחשוב על עתידו. התנהגותו של גיורגי בסיפור, המסרב לשכוח את שעבר, דומה לתופעה פסיכולוגית נפוצה בקרב ניצולי שואה, כאשר הניצול מנסה לשכוח את מה שקרה אבל לא תמיד זה מתאפשר לו. לאחר השואה הופיעו בעיות לא רק רפואיות אלה גם פסיכולוגיות שלא הכירו עד אז. הפסיכולוגים לא הצליחו להבין את מה שעברו הניצולים ולכן הרבה מהניצולים נשארו עם טראומה קשה ולא ידעו איך להמשיך את החיים לאחר שחרור מהמחנה.[8]
