בשנת 1984 הפכה גלישת הרוח לענף הספורט הצעיר ביותר שנכלל אי פעם במשחקים האולימפיים. הופעת הבכורה באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) הייתה בתחרות גברים בלבד. גלשן המפרש האולימפי הראשון אי פעם היה Windglider, גלשן גלישת הרוח One Design שיוצר באירופה על ידי פרד אוסטרמן. ה-Windglider השתמש במפרש בשטח 6.5 מ"ר, כללי הדגם לא אפשרו שימוש בחגורת איזון. משקל החרב היה כארבעה קילוגרמים ונישא על הכתף במהלך הפלגה במורד הרוח[דרושה הבהרה].
ארבע שנים מאוחר יותר, באולימפיאדת סאול (1988), בחר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ב-Lechner Division II שתוכנן על ידי ג'ורג' לכנר באוסטריה, גלשן באורך 3.9 מטר (תחתית עגולה - Displacement בעוד Division I שהיה שטוח Flatboard, לא היה דגם אולימפי אך היה דגם באליפויות עולם) וביצועים מעולים בקדמית[דרושה הבהרה] בתנאי רוח קלה. תנאי הים בפוסאן היו קשים, גלשנים רבים ניזוקו ונדרש היה לחלץ גולשים רבים.
למשחקים האולימפיים בברצלונה 1992, שמרו המארגנים על דגם הלכנר. אף על פי כן, הם שינו אותו על ידי שינוי מיקום החרב והתורן אחורה והוספה של מפרש גדול יותר בשטח 7.3 מ"ר מיוצר על ידי NeilPryde.[1]