לוֹלָה שַנצֶר (Lola Schanzer; יוני 1903 – 31 בינואר1998) הייתה מורה לפיתוח קולישראלית, שביססה שיטת לימוד מיוחדת והעמידה דורות רבים של זמרים ושחקנים ידועי שם.
ביוגרפיה
לולה שנצר נולדה ביוני 1903 בסופיה שבבולגריה, במשפחה וינאית עשירה ושוחרת מוזיקה. בגיל 8 החלה ללמוד נגינה על פסנתר, ולאחר מלחמת העולם הראשונה, המשיכה את לימודיה באקדמיה למוזיקה של וינה. במשך שנתיים למדה פסיכיאטריה בבית החולים האוניברסיטאי בסופיה, והשתלמה בזמרה, במחול ובפונטיקה בברלין.
בגיל צעיר נישאה למרצה לאמנות ופילוסופיה ועברה להתגורר עמו בבלגרד. כשהייתה בת 27 נפטר בעלה מסרטן, היא נישאה שוב לצייר יוגוסלבי, אך התגרשה ממנו לאחר שנתיים וחצי. נסעה ללמוד קלינאות תקשורת ופיתוח קול בלונדון ובקופנהגן. כשהחלה מלחמת העולם השנייה ברחה מבלגרד ושבה לסופיה, שם העבירה את כל שנות המלחמה. לאחר סיומה שבה לבלגרד ושמשה כפרופסור כבוד באקדמיה למוזיקה.
בשנות חייה האחרונות עברה לולה שנצר להתגורר בבית אבות בתל אביב, שם נפטרה ב-1998, בגיל 94, כשהיא ערירית וללא קרובי משפחה בארץ.
ב-2003 יצא לאור הספר "קולי זה אני", מדריך לפיתוח קול ודיבור המבוסס על שיטתה של שנצר, שנערך על ידי תלמידתה נירה גל. הספר נלמד עד היום במוסדות לימוד אקדמיים.
ספרה (לאחר מותה)
לולה שנצר, קולי זה אני: המדריך השלם לפיתוח קול ולדיבור; הרחיבה, השלימה וערכה: נירה גל, תל אביב: יוזמות הייליגר, תשס"ג 2003.[1]
מקורות
'כולם היו בניה', מאת עדית נעמן, ידיעות אחרונות, מוסף "זמנים מודרניים", 23 ביוני 1993.
לקריאה נוספת
אריאלה שפירא, 'לולה שנצר: קולי זה אני, ואני זה גופי', מוזיקה מגזין על צלילים ואנשים, 14 (1988), 12–16.
