ככלל, הלוח המסומן באותיות האלפבית, מספרים 0 עד 9, המילים "כן" ו"לא", "לא ידוע" ולעיתים מילים כמו "שלום" ו"להתראות" יחד עם סמלים ותמונות שונות.
ניתן להשתמש בלוח באמצעות הזזת כוס או מטוטלת עשויה פלסטיק או עץ, לרוב בצורת לב. לאחר שהמשתתפים פונים בבקשה לישויות שונות, ככלל לרוחות המתים לקחת חלק בסיאנס ולהשיב לשאלותיהם, הם מניחים ביחד את אצבעותיהם על המטוטלת שעל הלוח, והרוח, לכאורה במענה לקריאתם ולשאלותיהם, מזיזה כביכול את המטוטלת על פני הלוח. במהלך הסיאנס נעה הכוס הלוך ושוב על פני הלוח, ומתעכבת מדי פעם על אותיות, המצטרפות לכדי מילים, על ספרות או על 'כן'/'לא' וכך מתקבלות התשובות לשאלות המשתתפים. הלוח נועד לתת תשובות כמו – כן, לא, אולי, לא ידוע, והוא יודע לתת חיווי על תחילתן וסיומן של שיח.
מקובל כי השימוש הראשון בלוח ויג'י הדומה ללוח המודרני היה בסוף המאה ה-19 במחנות באוהיו, על מנת לתקשר עם רוחות. בשנת 1890 איש העסקים אלייג'ה בונד (אנ') הציג לראשונה את לוח הויג'י המודרני בצורה מסחרית, אשר הוצג תחילה כמשחק תמים שלא קשור לתורת הנסתר. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הפך לפופולרי לצורך תקשור עם מתים.
השימוש בלוח מתיישב עם הספיריטואליזם, לפיה נשמת בני אדם ממשיכה לחיות לאחר המוות, ואף עשויה להתגלות ולבוא במגע עם אנשים חיים. הניסיון לתקשר עם המתים באמצעות הלוח סופג ביקורות מצד הקהילה המדעית. הסבר מדעי שניתן לתופעה זו הוא שהמשתתפים מזיזים את הכוס על ידי תופעה הנקראת האפקט האידיאומוטורי, כך שלמעשה הם אלו היוצרים את התשובות לשאלותיהם, מבלי להיות מודעים לכך. בנצרות הסתייגו מהשימוש בלוח, וחכמי דת טענו כי הוא עלול להוביל להשפעה דמונית (אנ'). לעומת זאת, מיסטיקנים חלוקים בזה - חלקם טוענים כי ללוח עשויה להיות השפעה חיובית, בעוד אחרים טוענים שזה כלי מסוכן למשתמשים חסרי ניסיון.
דוגמה מודרנית ללוח הויג'י היא תקשורת מסוייעת. תקשורת מסוייעת מתיימרת לסייע לאנשים עם לקויות דיבור משמעותיות, לתקשר דרך מקלדת. הדבר נעשה כאשר מנחה מניחה את ידה על ידו של המטופל וכך הוא, לכאורה, מקליד את המסר אותו הוא רוצה להעביר. שיטה זו משמשת בין השאר בתקשורת עם אנשים הסובלים מאוטיזם. מחקרים מבוקרים מראים שמי שקובעת את נוסח המסר היא המנחה, ולא המטופל[1]. לדוגמה, כאשר מראים למטופל חפץ מסוים ומבקשים ממנו לזהות אותו, הוא אינו מסוגל לעשות זאת אם המנחה לא רואה גם היא את החפץ[2]. ניתן לראות הדגמה של השיטה בשתי כתבות של אורית נבון במסגרת סדרת הרשת הדוקומנטרית "כאן מקשיבים"[3][4].
