בצפון גובל לוח אוקינאווה בלוח האמורי. גבול זה הוא גבול פתיחה ובו מתרחשת התרחקות בין שני הלוחות. במערבו של גבול זה מצוי צומת משולש במפגש בין הלוח עם הלוח האמורי ולוח יאנגצה, ובמזרחו – צומת משולש שני במפגש עם הלוח האמורי והלוח הפיליפיני.
במזרח ובדרום גובל לוח אוקינאווה בלוח הפיליפיני. חלקו המזרחי של הגבול הוא אזור הפחתה בו נוחת הלוח הפיליפיני אל מתחת ללוח אוקינאווה לאורך שקע ריוקיו. גם הגבול הדרומי בין שני הלוחות הוא גבול סגירה, אם כי לא מתקיימת בו הפחתה. בהמשך נוטה הגבול עם הלוח הפיליפיני לצפון-מערב לאורך גבול חילוף, בסופו מצוי צומת משולש שלישי במפגש של שני הלוחות עם לוח יאנגצה.
הגבול המערבי של לוח אוקינאווה עם לוח יאנגצה עובר לאורך שקע אוקינאווה – תעלה אוקיינית שנוצרה כאגן בגב קשת האיים של ריוקיו וממערב להם. המפגש בין שני הלוחות מתבטא בגבולות מעורבים: פתיחה, סגירה וחילוף לסירוגין.
חלוקה והתפתחות
מניתוח גאוכימי של סלעי האנדזיט והבזלת המרכיבים את הרי הגעש של הקשת ניתן ללמוד את חלקיה השונים ואת שלבי התפתחותם:[4]
10–20 למ"ש – כתוצאה מהפחתת הלוח הפיליפיני אל מתחת ללוח יאנגצה לאורך שקע ריוקיו נוצרה קשת געשית שצירה מדרום-מערב לצפון-מזרח, בצפונה ובמרכזה – על מדף היבשת, בדרומה – בשולי היבשת. הסלעים הגעשיים האופייניים לגעשיות זו נובעים ממאגמה אנדזיטית עתירת מגנזיום האופיינית לקשתות געשיות מעל אזורי הפחתה.
6–10 למ"ש – בתחילת פרק זה חלה הפסקה בהפחתה, אך תנועתו של הלוח הפיליפיני לצפון-מערב גורמת לתחילתה התנגשות בין הקשת הגעשית לבין קשת געשית אחרת: הקשת הגעשית של לוזון הנמתחת מהאי הפיליפינילוזון לצפון טאיוואן לאורך גבול חילוף. התנגשות זו כופפה את הקשת ודחקה את חלקה הדרומי לכיוון צפון. בפרק זה החלה להתפתח תפיחה אסתנוספירית, שגרמה לביקוע הליתוספירה ולתחילת היווצרותו של שקע אוקינאווה בשולי ים סין המזרחי כגבולו המערבי של הלוח.
4–6 למ"ש – בפרק זה מתחדשת ההפחתה של הלוח הפיליפיני והגעשיות הנובעת ממנה. במקביל נמשכים תהליכי ההתנגשות בין שתי הקשתות והביקוע לאורך שקע אוקינאווה. שלב זה מתאפיין בהרכב-מעבר של המאגמה מאנדזיטית לבזלתית.
2 למ"ש ועד ההווה – בפרק זה מתעצם הביקוע לאורך שקע אוקינאווה ומתחילה בו געשיות בזלתית אוקיינית האופיינית למרכזי התפשטות דוגמת רכסים מרכז אוקייניים. געשיות זו אחראית להיווצרותה שרשרת מערבית של הרי געש תת-ימיים, שחלקם צמחו לאיים געשיים. על הרי הגעש הניזונים מגעשיות זו נמנים סקורג'ימה בדרום האי קיושו בקצה הצפוני של הלוח, וסוואנוסג'ימה במרכז הלוח – הנחשב לאחד מהרי הגעש הפעילים ביותר של יפן.[5]
Koshiro Kizaei, Geology and Tectonics of the Ryukyu Islands, "Tectonics" 125, 1985, doi:10.1016/0040-1951(86)90014-4, pp. 193-207
Jorge Butendo et. al., Geomorphology, shallow structure, and geological hazards in the East China Sea, "Continental Shelf Research" Vol. 4, Nos. 1/2, 125, 1985, doi:10.1016/0278-4343(85)90024-1, pp. 121-141
