לבנדובסקי החל לכתוב מוזיקה לבתי הכנסת הליברליים בגרמניה, בתי כנסת בהם החלו לעשות שימוש בעוגב, והייתה נהוגה בהם גם שירת מקהלה. לבנדובסקי התנגד לשילוב יסודות מוזיקליים פרוטסטנטיים, אם כי לא חשש לאמץ לחנים ממנגינות גרמניות עממיות, אך יחד עם זאת ביקש לדבוק באופיים ובייחודם של הסולמות המלודיים הישנים ולהעניק להם אצילות בדרך של הירמון.
הואיל ולחניו נועדו גם לשירה בציבור בבית הכנסת (כמו גם לבתי הכנסת בהם לא הותקן עוגב), וכן לא רק למקהלה לבדה, נעשו חיבוריו המוזיקליים נכס צאן ברזל בגרמניה, ובמהרה פשטו גם למדינות נוספות באירופה ומעבר לים, אל בתי הכנסת של המהגרים הגרמנים בארצות הברית.
כיום ניתן לשמוע את לחניו של לבנדובסקי בבתי הכנסת הרפורמיים כמו גם בבתי הכנסת האורתודוקסיים.[1]
בתו של לבנדובסקי, מרתה, הייתה אשתו של הפילוסוף היהודי הרמן כהן.
פרסומיו
שני הפרסומים החשובים והמוכרים ביותר הם האנתולוגיות לשירת בית הכנסת, לחזן ולמקהלה (עם או בלי עוגב):
קול רנה ותפלה Kol Rinnah u'T'fillah: ein und zweistimmige Gesänge für den israelitischen Gottesdienst, Berlin: Bote & Bock, 1882
תודה וזמרה Todah w'simrah: vierstimmige Chöre und Soli für den israelitischen Gottesdienst, mit und ohne Begleitung der Orgel (ad libitum), Berlin: E. Bote & G. Bock, 1876
כמו כן, לבנדובסקי הלחין עשרות פרקי תהלים וכתב יצירות סימפוניות, מקהלתיות ושירים.
^עמליה קדם, המוסיקה של לואי לבנדובסקי בתפילה האשכנזית בישראל, הסתגלות וסגולות במוסיקה יהודית: ימי המוסיקה היהודית באוניברסיטת חיפה, 2015 (בעריכת יובל שקד)
