בהמשך לספר הזה כתבה גילברט את הספר: "מחויבים: ספקן עושה שלום עם נישואין", אשר יצא לאור בהוצאת ויקינג בינואר2010. היא תיארה את חייה לאחר "לאכול, להתפלל, לאהוב" וחקרה את מושג הנישואין.[4]
עלילה
בגיל 34, אליזבת גילברט הייתה בעלת השכלה אקדמית, בית, בעל, וקריירה מצליחה כסופרת. עם זאת, היא הייתה אומללה בנישואיה ויזמה את הגירושים. אז החלה במערכת יחסים שלא הסתדרה, והותירה אותה הרוסה ובודדה. לאחר השלמת הגירושים הקשים שלה היא בילתה שנה בטיול בעולם.[5]
גילברט בילתה ארבעה חודשים באיטליה, אכלה ונהנתה מהחיים ("לאכול"). לאחר מכן בילתה שלושה חודשים בהודו, וחיפשה את הרוחניות שלה ("להתפלל").[6] היא סיימה את השנה בבאלי, אינדונזיה, שם חיפשה "איזון" בין השניים והתאהבה באיש עסקים ברזילאי ("לאהוב").[7]
ג'ניפר איגן מ"הניו יורק טיימס" תיארה את הפרוזה של גילברט כ"מוזנת על ידי שילוב של אינטליגנציה, שנינות והתלהבות דיבורית כמעט בלתי נמנעת", אבל אמרה שהספר "נמתח" באמצע. היא התעניינה יותר ב"דברים המוזרים והבלתי פתורים שבחרה גילברט לעזוב", וציינה שגילברט משמיטה את "הבלבול והעניינים הבלתי גמורים של החיים האמיתיים", וכי "אנחנו יודעים איך הסיפור מסתיים פחות או יותר מההתחלה."[5]
מורין קלהאן מה"ניו יורק פוסט" מתחה ביקורת חריפה על הספר, וכינתה אותו "חומר קריאה נרקיסיטית של העידן החדש", וכ"קריאה הפטישיסטית המערבית הגרועה ביותר של המחשבה והתרבות המזרחית, קריאה הבטוחה בתשובותיה לדילמות קיומיות שבלבלו אינטלקטואלים גדולים משלה". בנוסף, היא הביעה ביקורת על ההתמקדות של אופרה ווינפרי בספר, כמו גם כלפי אוהדי התוכנית של אופרה, אשר גם הם נהנו מהספר, ושאלה מדוע המעריצים שלה "מתמכרים לטפשות הזו", ומדוע הם "לא דורשים חומר בעל משקל עמוק יותר כשמדובר בסופרות של אופרה".[2]
קייטי רויף של "הצפחה" הסכימה עם איגן בנוגע ליכולת הכתיבה של גילברט. עם זאת, היא תיארה את המסע כמזויף מדי: "בעל עודף של "רצון", ובעל מודעות עצמית רבה מידי". היא קבעה כי בהתחשב במלאכותיות לכאורה של המסע, אותה "חיבה "לאכילה, לתפילה, לאהבה" היא ... חמקמק". אבל בסופו של דבר אמרה ש: "זה ספר קריאה טרנסנדנטית נהדר לקחת לחוף."[11] גרייס ליכטשטיין מ:"וושינגטון פוסט" הצהירה כי "הדבר היחיד שאינו טוב בספר הזיכרונות המצחיק, והקריא בסגנון מגזיני של מסע שנה ברחבי העולם בחיפוש אחר הנאה ואיזון, הוא שזה נראה דומה מידי לסרט של ג'ניפר אניסטון."[7]
לעומת זאת, לב גרוסמן מהעיתון Time, שיבח את ההיבט הרוחני של הספר, ואמר כי "לקרוא על מאבקיה עם מזמור בעל 182 פסוקים בסנסקריט, או ניסיונה (המוצלח) במדיטציה בזמן שהיא נעקצת על ידי יתושים, זה הדבר הקרוב ביותר להגעה להארה באמצעות נציג או מתווך". בכל מקרה הוא מסכים עם רויף כי הכתיבה שלה נראית לעיתים "מתאמצת להיות אהובה, וכי ניתן להרגיש את המנגנון המאומץ של הבדיחות שלה".[12]
לורי לייבוביץ, מהמגזין הסלון, הסכימה עם כמה מהמבקרים לגבי יכולת הכתיבה הסיפורית של גילברט. היא הסכימה עם איגן שנראה שלגילברט יש מזל בכמות בלתי מוגבלת, ואמרה: "מזלה הטוב נראה אינסופי". היא מוסיפה ושואלת "האם זה אפשרי עבור אדם אחד להיות כל כך בר מזל?"[13]
"ג'סיקה שו, בתוכניתה אנטרטיינמנט ויקלי" אמרה כי "למרות כמה תפניות בעלילה... שווה לעשות את המסע של גילברט".[14] דון לאטין "מסן פרנסיסקו כרוניקל" הסכים עם איגן שהסיפור היה חלש ביותר בהיותה בהודו, ותהה בקשר לאמיתותו המוחלטת של הספר.[15] ברברה פישר "מ"הבוסטון גלוב "" שיבחה גם את כתיבתה של גילברט, וציינה כי "היא מתארת בפירוט חזותי ומוחשי. היא המשוררת האפי של אקסטזי".[16]
בתחילת 2010 פרסם המגזין הפמיניסטי "ביץ" סקירה ביקורתית וחברתית בשם "לאכול, להתפלל, לבזבז". הסופרות ג'ושונדה סנדרס ודיאנה ברנס-בראון כתבו כי "לאהוב, להתפלל, לאהוב" אינו הספר הראשון מסוגו, אבל הוא דוגמה מושלמת לז'אנר של הספרות "המוארת": ספרות או מדיה שמטרתה המוצהרת היא של הארה רוחנית, אקזיסטנציאליסטית או פילוסופית אשר תנאי לה הוא עבודת נשים קשה, מחויבות וסבלנות, אך למעשה החסמים העיקריים שלהן הם בעיקר כספיים". הז'אנר, לטענתן, מציב את הנשים ככאלו אשר מטבען הן פגומות ולא מציעות פתרונות אמיתיים למחירים הגבוהים מאוד - הן פיננסית והן חברתית - שכולנו משלמות, למעט ברות המזל שבינינו".[17]
פרודיה על הספר
אנדרו גוטליב, סופר קומדיות ומפיק אמריקאי, כתב פארודיה על הספר של גילברט, שכותרתו "לשתות, לשחק, לזיין: חיפוש של אדם אחר בכל דבר ברחבי אירלנד, וגאס ותאילנד". בריאיון ל"ניו יורקר" בשנת 2010, אמר גוטליב כי: "הצלחת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" הייתה מהממת עבורי, בלתי מובנת, והרגשתי שזה היה מתבקש להתבדח על האישור הנרחב שנתנה לו אופרה (ווינפרי)".[18]
