לָאטְיוּם או לטיום (בלטינית: Latium) הוא שמו של חבל ארץ היסטורי במרכז איטליה החופף ברובו לשטחו של מחוז לאציו המודרני. החבל נקרא על שם תושביו בעת העתיקה, השבטים הלאטינים. לפי המיתולוגיה הרומית החבל נושא את שמו של המלך האגדי לאטינוס (נקרא גם לאוויניוס).
בשיא גודלו השתרע חבל הארץ בין נהרות הטיבר והאניו מצפון, מורדות הרי האפנינים ממזרח, הרי טארקינה מדרום, והים הטירני ממערב. תושביו המקוריים של החבל, לפני ההגירה של השבטים ההודו-אירופיים דרומה, היו כנראה הליגורים או הסיקולים. לאחר נדידתם של ההודו-אירופאיים דרומה, התיישבו במקום שבטים לטינים, תחילה לאורכו של עמק הטיבר. לאטיום הוקפה מצפונהּ על ידי האטרוסקים, ממזרחהּ על ידי השבטים האומברו-סאבלים (סאבינים, אקווים, ההרניקים ומארסים) ומדרומהּ על ידי הוולסקים.
ידוע על כ-47 קהילות לטיניות כפריות שהתקיימו בלאטיום במאה ה-7 לפנה"ס, שהיו שותפות בברית מדינית דתית (הברית הלטינית) והחזיקו בפולחן דתי משותף. הנהגתה של הברית הייתה כנראה בידי העיר אלבה לונגה. לאטיום הייתה בתקופה זו תחת איום מתמשך של ההגמוניה האטרוסקית. עם עליית כוחה של רומא כעיר החזקה בלאטיום, תקף טולוס הוסטיליוס את העיר, כבשה ואלבה לונגה הוחרבה. הנהגת הברית עברה לידיה של רומא.
בצד כפיפותה לרומא שמרה הברית על עצמאות מסוימת עד פירוקה על ידי הרומאים בשנת 338 לפנה"ס. מזמן זה ואילך הפכה לאטיום לחלק בלתי נפרד מהמדינה הרומית. בתקופתו של אוגוסטוס הפך לאטיום למחוז מינהלי באיטליה תחת שלטון הפרינקפס, מחוז שנקרא "לאטיום וקמפניה" (Latium et Campania).
