לאו הניתן לתשלומין הוא סוג של לאו (מצוות לא תעשה) בתורה, שכאשר עוברים עליו, מתחייבים בתשלומי ממון. על לאו הניתן לתשלומין לא נענשים במלקות.^[1] טעם הפטור ממלקות בעבירה זאת הוא ש-"הלאו נכתב לצורך חיוב תשלומין ולא לצורך חיוב מלקות".^[2][3]

"לאו הניתן לתשלומין" מצוין בפירוט במשנה תורה, חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם (רבי משה בן מימון) סביב שנת 1175 (ד'תתקל"ה):

כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם. וכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו. וכל לאו שנתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו. וכל לאו שנתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן. וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו. ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן

— הרמב"ם משנה תורה הלכות סנהדרין והעונשים המסורין להם פרק יח הלכה ב

לדוגמה, גניבה, גזילה, עושק, הונאה, וכן שאר כל הלאווים שבממון, יכולים לחייב בתשלומי ממון.^[1][2]