ב-1971 עשתה צמל את ההתמחות אצל עורכת הדין פליציה לנגר.
ב-1972 ייצגה לראשונה קבוצה של פלסטינים וישראלים תומכי אש"ף, שהואשמו שנסעו לסוריה לאימוני גרילה. המפורסם מחברי הקבוצה הוא אודי אדיב. צמל ייצגה את הפלסטינים[4]. צמל מתארת שבמהלך המשפט כונתה בוגדת והותקפה מילולית[6]. ביולי 1977, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 139/77) קבע כי צמל לא יכולה לייצג בבתי דין צבאיים מאחר שהיא חלק מ”המזדהים עם אויבי המדינה המבקשים את חורבנה”, ומשכך ישנה בעיה בחשיפתה למידע ביטחוני מסווג[7].
צמל ייצגה, במהלך 40 שנה, ישראלים ופלסטינים בבתי דין צבאיים ואזרחיים[1] ובהם מבצעי הלינץ' ברמאללה, אחמד סעדאת, עזרא נאווי ואחרים. לפי תפיסתה, לקוחותיה הפלסטינים הם ”..אנשים די מסכנים שמנסים בדרכים פרימיטיביות לחלוטין, בחוסר כוח, בהיעדר צבא ובהיעדר ארגון של ממש להביע את התנגדותם לכיבוש”[1][8]. ב-1993 סרבה לגנות פגיעה במתנחלים ואמרה שאינה מתנגדת לפגיעה בחייהם[9][10].
ב-1996 קיבלה צמל, יחד עם המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, את הפרס "חירות, שוויון, אחווה", פרס זכויות האדם החשוב ביותר שניתן על ידי ממשלת צרפת[24]. ב-2005 זכתה צמל ביחד עם עורך דין מוחמד נעאמה בפרס על שם הנס ליטן מטעם איגוד עורכי הדין הדמוקרטיים הגרמנים והאירופאיים[25].
בפסטיבל דוקאביב2019 זכה סרט תעודה אודותיה, "לאה צמל, עורכת דין" בפרס הסרט הטוב ביותר[27]. הסרט, ובמיוחד הזכייה שלו, גרמו לסערה ציבורית. עיקר המחאה כוון נגד מפעל הפיס אשר העביר מענק בסך 150 אלף ש"ח ליוצרי הסרט במסגרת תמיכתו במפעלי תרבות ישראליים. אחרי מספר ימים של מחאות בפתח משרדיו, מפעל הפיס הודיע כי יבחן את המענק לסרט ויבטל את המענקים לסרטים הזוכים בשנים הבאות[28]. הסרט זכה בפרס אמי לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2021[29].
ביקורת
ב-2019שר המשפטים, אמיר אוחנה (הליכוד), הורה לבדוק את חוקיות העסקתה של לאה צמל בסנגוריה הציבורית[30]. בעקבות הפניה, קבע יועץ השר עו"ד משה שוחטמן, שלשר אין סמכות בעניין אולם הוא בוחר להעביר את הפנייה לסניגור הארצי שיבחן התבטאויות אלו. שנה לאחר מכן, לאה צמל הייתה אמורה להתמנות לכהונה נוספת כיושבת ראש ועדת בתי המשפט הצבאיים של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים, אולם הוחלט להקפיא את המינוי[31].
