כינת הראש (שם מדעי: Pediculus humanus capitis), היא חרק טפיל אובליגטורי של בני אדם. בני האדם הם הפונדקאים היחידים של הטפיל הספציפי הזה, בעוד שקופי השימפנזה- השימפנזה המצוי והבונבו (שימפנזה ננסי-(Bonobo)) הם פונדקאים של כינה ממין קרוב בשם Pediculus schaeffi. כינת הראש נפוצה מאד[1] ומהווה מטרד חברתי לאוכלוסיית העולם.
מינים אחרים של כינים פוקדים את רוב סדרות היונקים ובכל סדרות הציפורים. הכינה הטפילה חיה בשיער הראש של האדם וניזונה רק מדמו. התפתחות כינת האדם חלה לפני 13,000,000 שנים וההפרדה בין שני תת-המינים, כינת הראש וכינת הגוף של האדם חלה לפני כ-40,000 שנה.
כיני הראש הן חרקים קטנים בעלי שש רגליים, נטולי כנפיים שאורכן כ-2 מ”מ. הכינים, בניגוד לפרעושים אינן יכולות לשחות, לקפוץ, בגלל הרגליים הקצרות והגבשושיות שלהן או אפילו ללכת ביעילות על משטחים שטוחים. כינים נבדלות מטפילים אקטופגיים אחרים, כמו הפרעושים, בכך שהן מבלות את כל מחזור חייהן על הפונדקאי. הן עוברות מפונדקאי אחד לפונדקאי אחר בעת הטיית הראשים וקירובם לכדי נגיעה זה בזה, וכן על ידי העברת חפצים אישיים שונים, כגון, מסרק, בגד, כובעים, מצעי מיטה, מגבות, שמיכות וכריות של אדם נגוע.
כיני הראש מהוות מושא למסעות פרסומיים והסברתיים במסגרת מערכות החינוך, בעיקר בגני ילדים, המיועדים לקדם טיפול בכינים ומניעת העברתן בין ילדים. הכינים נושכות את העור 4-5 פעמים ביום כדי לאפשר מציצת דם וגורמות לגרד בראש. עם זאת, נשיכות הכינים מאוד קלות ולא תמיד גורמות לגרד מפני שהן מפרישות חומרי אלחוש תוך כדי הנשיכה. ביכולתן של הכינים לחיות מחוץ לראש משך יומיים בלבד. כיני הראש אינן מעבירות מחלות, והן גורמות בעיקר לגרד חזק ומכאיב. יש הטוענים כי הן תורמות לסוג של התחסנות טבעית של הגוף מפני מין קרוב להן, כיני הגוף (Pediculus humanus humanus) המסוכנות יותר. כינת הראש אינה נושאת מחלה, בשונה מכינת הגוף (Pediculus humanus humanus) הנושאת מחלה המופצת על ידי המציצה.[2] בעקבות ההתגרדות בראש, עלולים להיווצר פצעים פתוחים דרכם עלולים לחדור חיידקים לגוף. גרד רב עלול להוביל לזיהומים מוגלתיים בעור הקרקפת והצוואר.[3] ההדבקה שכיחה יותר בקרב ילדים, בעיקר בגילאי 4–15, ולא נמצא כל קשר בין היגיינה וניקיון לבין הסיכוי להידבק בכינים. ראש נקי אינו חסין מפני הדבקה. כיני הראש נדחות על ידי האור ונעות לעבר אזורים מוצללים או עצמים בצבע כהה בסביבתם הקרובה,[4][5] והיא מעדיפה להצמיד את הביצים לשיער הקרקפת ולא לבגדים. מבחינה מורפולוגית שני תת-המינים, כינת הראש וכינת הגוף כמעט זהים אך לרוב אינם מזדווגים. מחקרים גנטיים מצביעים על כך שהכינה התפתחה באפריקה לפני 13 מיליון שנים[6] בתחילה ככינת ראש והתפצלה לשני תת-מינים, כינת הראש וכינת הגוף לפני כ-30,000-110,000 שנה, כאשר בני האדם החלו לכסות את גופם עם בגדים. בעוד כינת הראש נצמדת לשער, כינת הגוף אינה נצמדת לשער אלא לבגדים.[7] זן קרוב הרבה יותר של כינה הנצמדת לשיער היא כינת הערווה או הסרטנים (Pthirus pubis) הפוגעת בבני אדם ושונה מורפולוגית משני הזנים האחרים וקרובה הרבה יותר מבחינה מורפולוגית לכינים הפוקדות פרימטים אחרים, כגון שיפמנזים.[8] התפשטות כיני הגוף גורמת למחלה בשם כינמת הגוף. מחלת כינמת הערווה נגרמת על ידי כיני ערווה.[9]
מורפולוגיה של כינת הראש
כינת ראש בוגרת נקבהכינת ראש בוגרת זכרכינת ראש נאחזת בשערה
בדומה לחרקים אחרים בתת-הסדרה אנופלורה (Anoplura), כינים בוגרות הן קטנות (2.5-3 אורך מ"מ), גופן פחוס בכיוון הדורסוונטרלי (Anatomical terms of location) וחסר כנפיים.[10] מקטעי בית החזה מאוחדים, אך שונים מהראשומהבטן, כאשר האחרון מורכב משבעה מקטעים ) גלויים. הכינים הן אפורות באופן כללי, אך צבען המדויק משתנה בהתאם לסביבה בה גדלו.[8] לאחר האכלה, דם שנצרך גורם לגוף הכינה לקבל צבע אדמדם. לכינה זוג אחד של מיחושים- אנטנות, כל אחת בעלת חמישה מקטעים הבולטות מראשו של החרק. לכינים יש גם זוג עיניים אחד. עיניים קיימות בכל המינים במשפחת ה-Pediculidae (אנ'), אך מוקטנות או נעדרות ברוב חברי תת-הסדרה אנופלורה. כמו מינים אחרים של תת-הסדרה אנופלורה, חלקי הפה של כינת הראש מותאמים מאוד לניקוב העור ומציצת הדם.[10] חלקי פה אלו נסוגים לתוך ראש החרק למעט בזמן האכלה. שש רגליים מבצבצות מהמקטעים המאוחדים של בית החזה .[11] כפי שאופייני לתת הסדרה אנופלורה, רגליים אלו קצרות ומסתיימות עם טופר יחיד ו"אגודל " מנוגדת.[12][11] בין הטופר והאגודל היא אוחזת בשיער הפונדקאי.[11] בעזרת רגליהן הקצרות והטפרים הגדולים הן מותאמות היטב להיצמד לשיער פונדקאי. ההתאמות הופכות אותן לחסרות יכולת לקפוץ וללכת ביעילות על משטחים שטוחים. כינים יכולות לטפס במהירות רבה על קווצות שיער ומאפשר להן לנוע במהירות ולהגיע לפונדקאי אחר.[13] בכל אחד מששת המקטעים הראשונים של הבטן יש זוג כדורים דרכם נושם החרק.[11] המקטע האחרון מכיל את פי הטבעת ואת אברי המין.[11] כינים ממין זכר בעלות שתי הרגליים קדמיות גדולות מעט יותר מארבע האחרות. זוג רגליים מיוחד זה משמש להחזקת הנקבה במהלך ההזדווגות. הזכרים מעט קטנים יותר מהנקבות ומאופיינים בקצה מחודד של הבטן ובמנגנון איברי מין מפותח הנראה בתוך הבטן.
מחזור החיים
ציור סכמאטי: שישב שלבים במחזור החיים של כינת האדם1- ביצה, 2-4 שלבי הנימפה, 5-זכר, 6-נקבה
הכינה משתיכת לקבוצת החרקים ההמימטבוליים (Hemimetabolism) שבהם המעבר הוא מביצה לנימפה וממנה לבוגר, מבלי לעבור את שלב הגולם. הנימפה עוברת תהליך של השלת נשל (exoskeleton) שלוש פעמים, עד הפיכתה לבוגר בעל יכולת הזדווגות.[14] כיני הראש, כמו חרקים אחרים מסדרת ה-Phthiraptera, הם בעלי גלגול חסר hemimetabolous.[15][16] אוכלוסיות של כינים עשויות להכיל ביצים הקרויות ניטים (nits), שלושה שלבים נימפתיים, ו ושלב הבוגרים (ממין זכר ונקבה) הקרויים אימאגו.[15] במהלך ההתפתחות, כינת הראש היא עדינה. ההבדלים היחידים הנראים לעין בין שלושת שלבי הנימפה השונים לבוגר, הם בגודל ובאורך היחסי של הבטן ההולכים וגדלים עם כל הזמן,[15] וכן הופעתם של אברי רבייה אצל הבוגרים. מלבד כושר רבייה, התנהגות הנימפה דומה להתנהגות כינה בוגרת. גם הנימפות ניזונות מדם אנושי בלבד (hematophagia) ואינן יכולות לשרוד זמן רב הרחק מהפונדקאי.[15] ללא פונדקאי, הכינים אינן יכולות לשרוד יותר מ-24 שעות.[17] הזמן הנדרש לכינים להשלים את התפתחותן משלב הנימפה לבוגר נמשך 12–15 ימים. תמותת הנימפות בתנאי ניסוי היא כ-38%, בפרט ביומיים הראשונים של חייהן.[15] בטבע, התמותה של הנימפות עשויה להיות גבוהה יותר, בייחוד בשלב השלישי של חייהן.[15] הכישלון לבקוע לחלוטין מהביצה מביא תמיד לתמותה.[15] מוות במהלך הנשל יכול גם הוא להתרחש, אם כי על פי הממצאים שדווחו הוא נדיר.[15] במהלך מציצת הדם, מעי הנימפה עלול להיקרע ולפזר את הדם של הפונדקאי בכל גוף החרק. תהליך זה גורם למוות תוך יום או יומיים.[15] לא ברור אם התמותה הגבוהה שנרשמה בתנאי ניסוי מייצגת את התנאים בטבע.[15]
תהליך ההזדווגות
הנקבה של כינת הראש איבדה בתהליך האבולוציוני שלה את האבר אוגר הזרע המכונה ספרמטקה spermatheca[18] (sperm storage organ) המצוי בחרקים אחרים, ולכן הפריית הביצים מחייבת הזדווגות טרם הטלה. ההזדווגות ב-Pediculus humanus humanus בדומה ל-Pediculus humanus capitis מתרחשת כאשר הנקבה נמצאת מעל הזכר. הרחבת הנרתיק של הנקבה כבר התרחשה, והאבר המרחיב של הזכר מונח על גבו. השלפוחית הזכרית המכילה את הפין עצמו, מוחדרת במלואה לתוך הנרתיק. בעת ההזדווגות, נוצר חיבור של זוג הרגליים הראשון של הזכר בעלות הציפורניים המיוחדות לחריץ המיוחד בזוג הרגליים השלישי של הנקבה. תהליך של פרתנוגנזה, ייצור צאצאים ברי-קיימא על ידי נקבות בתולות ברבייה אל-זוויגית, אינו מתרחש ב-Pediculus humanus.[15] זיווג יכול להתחיל בתוך 10 השעות הראשונות של החיים הבוגרים.[15] לאחר 24 שעות, כינים בוגרות מזדווגות לעיתים קרובות משך כל שעות היממה.[15][4] משך מהלך ההזדווגות נמשך לעיתים קרובות מעל משעה.[4] זכרים צעירים יכולים להזדווג בהצלחה עם נקבות מבוגרות ולהפך.[15]
הכינים מתרבות באופן זוויגי. הנקבה זקוקה לזכר כדי להטיל ביצים פוריות. כשמונה ימים לאחר ההטלה הביצים בוקעות, ולאחר תשעה ימים נוספים הן מגיעות לבגרות תוך מעבר שלושה שלבי נימפה. הכינים הן חרקים בעל גלגול חסר שבו חסר שלב הגולם, כך שהכינים הצעירות דומות בצורתן הכללית לבוגרות. אורך חייה של כינה הוא כשלושה שבועות, וכינה בוגרת יכולה להטיל כחמש ביצים ביום. הביצים מודבקות לבסיס השערה צמוד לקרקפת, על מנת להבטיח מקום מוגן ומתאים מבחינת חום הגוף. בדרך כלל מטילות הכינים את ביציהן ליד הרקות, מאחורי האוזניים או מעל העורף. כינה שמורחקת מהראש ואינה ניזונה באופן סדיר, מתחילה להתייבש ואינה מסוגלת לייצר את הרוק החיוני לה למציצת דם. כעבור כמה שעות מעת הרחקתה, היא אינה מסוגלת לאכול ולכן תמות תוך כיומיים.[19][20] כמו רוב החרקים, כינים הן שחלתיות. הנקבות מטילות כשלוש או ארבע ביצים ביום. ביצי כינים (הידועות גם בשם nits), מחוברות ליד בסיס שיער הפונדקאי.[21][22] הביצים מונחות בדרך כלל על בסיס השיער, 3-5 מ"מ מרחק מהקרקפת.[23][22] באקלים חם, ובפרט באזורים הטרופיים, ניתן להטיל ביצים בגובה של עד 15 ס"מ במורד השערה.[24]
גורמים המשפיעים על ההדבקה
הגורמים המשפיעים על ההדבקה הם בעיקר חברתיים: מספר הילדים למשפחה, שיתוף המיטות והארונות, הרגלי שטיפת שיער, מנהגים מקומיים ומגעים חברתיים, שירותי בריאות באזור מסוים, כגון, בתי-ספר, גני-ילדים, מועדני נוער) ומצב סוציו-אקונומי נמצאו כגורמים משמעותיים להדבקה בכינת הראש. בנות נפגעות פ-2 עד פי-ארבע לעומת בנים. ילדים בגילאי 4 עד 14 הם הקבוצה הנדבקת בתדירות הגבוהה ביותר.[25]
דרכי ההדבקה
לכינים אין כנפיים או רגליים חזקות לקפיצה, הן נעות באמצעות הטפרים שעל רגליהן על מנת לעבור משיער לשיער.[26] בדרך כלל, כינים יגיעו לפונדקאי חדש על ידי מגע קרוב בין אנשים. קשרים חברתיים בין ילדים ואינטראקציות בין הורים וילדים הם מסלולי ההתפשטות משמעותיים יותר משיתוף של ציוד, כגון, מסרקים, כובעים, מברשות, מגבות, בגדים, כלי מיטה, מיטות וארונות. המגע בין ראשים הוא הנתיב הנפוץ ביותר להעברת הכינים, לכן ההתפשטות בין ילדים צעירים היא הנפוצה ביותר, וכך גם ההדבקה בין ילדות וילדים בעלי שער ארוך היא.[27]
אבחנת הידבקות בכינת הראש היא ויזואלית. גירוד מרובה בראש עשוי לרמוז על הידבקות. זיהוי נגיעות בכינים מאובחנת בדרך כלל על ידי בחינת וסירוק השיער במסרק צפוף בחיפוש אחר ביצים, נימפות וכינים בוגרות.
אבחנת הכינים
כיני ראש מהלכות על מברשת שיער.
הכינים גורמות למרבית האנשים לגירוד. הגרד נגרם כתוצאה מתגובה אלרגית לרוק המופרש בזמן מציצת הדם ולא כתוצאה מנשיכת הקרקפת.[28] עם זאת, ישנם אנשים שאינם אלרגיים לרוק ומשום כך לא יסבלו מגרד. על מנת לאבחן אדם שנדבק בכינים, יש לסרק אותו עם מסרק סמיך ולבדוק אם נותרה עליו לפחות כינה חיה אחת. לרוב, הסתכלות בראשו של האדם וחיפוש נוכחות של כינים ללא סירוק אינה מספקת. מומלץ להרטיב את השיער טרם סירוקו מכיוון שהכינים נייחות כאשר השיער רטוב. כאשר נמצא שאחד מבני המשפחה נגוע בכינים, מומלץ לבדוק גם את יתר בני המשפחה כי הסיכוי להדבקות גבוה, בגלל המגע האפשרי בין בני המשפחה והשימוש המשותף האפשרי בביגוד וציוד, כגון, מצעים, מגבות וכדומה.[28] אם מתעורר חשד שהילד נדבק בכינים, יש לערוך בדיקה יסודית לאיתור הכינים בכל בני המשפחה. מומלץ להכניס לשגרה בדיקה תקופתית כזאת גם בהיעדר גירוד או תלונות מהורים אחרים, מהגננת או מהמורה, כדי לאתר את הכינמת מוקדם ככל האפשר, כצעד מניעתי להתרחשות ההדבקה הבא.
אבחנת ביצי הכינים
בקיעת ביצה של כינת הראש
לביצה של כינת הראש צורת אליפסה באורך כ־0.8 מ"מ.[22] הביצים בהירות, מבריקות, שקופות, בעלות צבע שזוף עד קפה כל עוד הן מכילות עובר, וצבע לבן לאחר הבקיעה.[22][24] כיני ראש בוקעות בדרך כלל 6 עד 9 ימים אחר ההטלה.[23] הביצים מכוסות במעטה הגנה שמונע התייבשות וחדירה של חומרי הדברה. כינה מופרית מטילה בממוצע 3–6 ביצים ליום. ביצי הכינים דבוקות לשיער הקרקפת בחומר דבקי חזק מאוד המופרש מאיברי הרבייה של הכינה תוך אחר ההטלה, הנקבה הבוגרת מפרישה דבק מאיבר הרבייה שלה. הדבק מכסה את הביצה ואת שורש השערה ומבטיח את הצמדתה לשערה עד בקיעתה.[28] הוא מתקשה במהירות לכדי "נדנדה" המכסה את ציר השערה וחלקים גדולים מהביצה,[21]למעט אזור האופרקולום (Operculum), אזור בצורת "כובע" שדרכו נושם העובר.[29] בעבר חשבו שהדבק בנוי מכיטין, אך מחקרים עדכניים הראו שהוא עשוי מחלבונים הדומים לקרטין השיער.[29] במהלך חייה הכינה מטילה 50–150 ביצים. ברוב מקרי ההדבקה יימצאו בין 10–20 כינים בוגרות על ראש אחד. במהלך התפתחות ביצי הכינים צבען יכול להשתנות מצבע חום בהיר ועד לצבע צהבהב. ביצי הכינים מוטלות בדרך כלל באזורי חום גוף גבוה יותר, כמו אזור העורף ומאחורי האוזניים, לכן חשוב לבצע את הטיפול גם במקומות אלו. לאחר הבקיעה, נימפת הכינה משאירה מאחוריה את קליפת הביצה, ועדיין נשארת מחוברת לשיער. קליפת הביצה הריקה נשארת במקומה עד להסרה פיזית על ידי שחיקה או עד שהיא מתפוררת באיטיות משך שישה חודשים ויותר.[30]
טיפול והגנה
הטיפול בכינים יכול להתבצע באמצעות מסרק כינים סמיך ובאמצעות מוצרים המשמידים את הכינים וחלקם משמידים גם את ביצי הכינים. בטיפול בכינים אין להשמיד רק את הכינים, אלא חשוב להשמיד גם את ביצי הכינים, מכיוון שביצי כינים שלא הושמדו בוקעות לאחר 7–10 ימים ונוצר דור חדש של כינים הממשיך את מעגלי ההתרבות וההדבקה. ישנו מגוון רחב של מוצרים המיועדים להשמדת כינים וחלקם אף משמידים גם את ביצי הכינים. ישנם מוצרים הדורשים שני טיפולים עוקבים בהפרש של 7–10 ימים, כיוון שאינם משמידים את ביצי הכינים בטיפול הראשון, וישנם מוצרים בהם שבהם לרוב טיפול אחד מספיק, מאחר שהטיפול משמיד גם את ביצי הכינים. בסיום הטיפול, חשוב מאוד לסרק במסרק סמיך על מנת להרחיק את כל הכינים וביצי הכינים שטופלו. חשוב לדעת כי טיפול יעיל נגד כינים וביציהן אינו מונע הדבקה מחודשת. למחרת הטיפול הילדים עדיין חשופים להדבקה חוזרת בכינים ולכן מומלץ להשתמש במוצרים המונעים הדבקה על ידי כינים מראש נגוע אחר. המוצרים האלה משמשים להגנה מתמשכת. היות שהכינים מפתחות עמידות כנגד מוצרים קוטלי כינים, יש להשתמש בטיפול המשלב שימוש במסרק כינים סמיך יחד עם מוצרי קטילה.[31]
אפיון מיטוכונדריאלי של כינת הראש
כינים אנושיות מחולקות לשלושה ענפים המכונים- (Clade)[32]מיטוכונדריאליים (cytochrome b and cytochrome oxidase subunit 1),[33] המכונים A, B ו-C השונים משמעותית אלה מאלה. בנוסף, זוהו שלושה תתי-ענף: ענף D (אחות של A), ענף E (אחות של C), וענף F (אחות של B).[34][35]
בין 6–12 מיליון בני אדם ובעיקר ילדים, מטופלים מדי שנה כנגד כינים בארצות הברית בלבד. בבריטניה מעריכים ששני שלישים מהילדים יחוו לפחות מקרה אחד של כינים לפני שיעזבו את בית הספר היסודי.[37][33]רמות גבוהות של נגיעות כינים דווחו ברחבי העולם, כולל אוסטרליה, דנמרק, צרפת, אירלנד, ישראל[38] ושוודיה[39]. משרד הבריאות הישראלי פרסם הנחיות לטיפול ומניעה של התפשטות הכינמת במוסדות קהילתיים המיועדים לילדים. הענפים של כינת האדם A, B, C, D, E, F נפוצים במידות שונות על פני כדור הארץ.[40] נדידת הכינים על פני כדור הארץ מלמדת על נדידת אוכלוסיות בני-אדם במהלך ההיסטוריה האנושית. הענף של כינת הראש B שמוצאו מצפון יבשת אמריקה נדד במשך הזמן לאוסטרליה, אירופה ואסיה. באסיה מצוי גם ענף A.[41][42]
ארכאוגנטיקה
ארכאוגנטיקה (Archaeogenetics) היא מדע העוסק בפיענוח שרידי חומר גנטי יצורים שהתגלו על פריטים ארכאולוגיים. אנליזה של DNA של כינים שנמצאו על מומיות מפרו[43] עשויות להצביע על כך שמחלות מסוימות, כגון מחלת הטיפוס המועבר על ידי כינת הגוף נדדה מהעולם החדשלעולם הישן.
רצף הגנום של כינת הגוף הזהה מבחינה מורפולוגית לכינת הראש הוצע לראשונה באמצע שנות ה-2,000 והגנום המוצע פורסם ב-2010.[44]ניתוח תעתיקים (transcriptomers) של כינת הגוף והראש גילה ששני האורגניזמים קרובים מאוד מבחינה גנטית.[45] מקורן של כיני הראש והגוף הוא כנראה בכינים של שימפנזות שהסתגלו להומינידים, בעוד שכיני הערווה דומות יותר לאלה של הגורילות. כינים נמצאו גם בשרידים ארכאולוגיים שונים, כגון, ביצה של כינת ראש בת 10,000 שנה, שהייתה צמודה לשערה מאתר באתר ארכאולוגי בצפון מזרח ברזיל. על פי מחקרים משערים שכינת האדם התפתחה לפני 107,000 שנה, [46] כנראה במקביל לתקופה שבה אבותינו הפרה-היסטוריים החלה לעטות כיסוים לגופם.
^ 123Bacot, A. (1917). "Contributions to the bionomics of Pediculus humanus (vestimenti) and Pediculus capitis". Parasitology. 9 (2): 228–258. doi:10.1017/S0031182000006065.
^ 12Buxton, Patrick A. (1947). "The Anoplura or Sucking Lice". The Louse; an account of the lice which infest man, their medical importance and control (2nd ed.). London: Edward Arnold. pp. 1–4.
^ 12345Buxton, Patrick A. (1947). "The Anatomy of Pediculus humanus". The Louse; an account of the lice which infest man, their medical importance and control (2nd ed.). London: Edward Arnold. pp. 5–23.
^ 1234567891011121314Buxton, Patrick A. (1947). "The biology of Pediculus humanus". The Louse; an account of the lice which infest man, their medical importance and control (2nd ed.). London: Edward Arnold. pp. 24–72.
^ 1234Burkhart CN, Burkhart CG (ביולי 2005). "Head lice: scientific assessment of the nit sheath with clinical ramifications and therapeutic options". Journal of the American Academy of Dermatology. 53 (1): 129–33. doi:10.1016/j.jaad.2005.01.134. PMID15965432. {{cite journal}}: (עזרה)
^Mumcuoglu KY (במאי 2006). "Effective treatment of head louse with pediculicides". Journal of Drugs in Dermatology. 5 (5): 451–2. PMID16703782. {{cite journal}}: (עזרה)
^Mumcuoglu KY, Barker SC, Burgess IE, et al. (באפריל 2007). "International guidelines for effective control of head louse infestations". Journal of Drugs in Dermatology. 6 (4): 409–14. PMID17668538. {{cite journal}}: (עזרה)
^Ewen F. Kirkness, Brian J. Haas, Weilin Sun, Henk R. Braig, M. Alejandra Perotti, John M. Clark, Si Hyeock Lee, Hugh M. Robertson, Ryan C. Kennedy, Eran Elhaik, Daniel Gerlach, Evgenia V. Kriventseva, Christine G. Elsik, Dan Graur, Catherine A. Hill, Jan A. Veenstra, Brian Walenz, José Manuel C. Tubío, José M. C. Ribeiro, Julio Rozas, J. Spencer Johnston, Justin T. Reese, Aleksandar Popadic, Marta Tojo, Didier Raoult, David L. Reed, Yoshinori Tomoyasu, Emily Kraus, Omprakash Mittapalli, Venu M. Margam, Hong-Mei Li, Jason M. Meyer, Reed M. Johnson, Jeanne Romero-Severson, Janice Pagel VanZee, David Alvarez-Ponce, Filipe G. Vieira, Montserrat Aguadé, Sara Guirao-Rico, Juan M. Anzola, Kyong S. Yoon, Joseph P. Strycharz, Maria F. Unger, Scott Christley, Neil F. Lobo, Manfredo J. Seufferheld, NaiKuan Wang, Gregory A. Dasch, Claudio J. Struchiner, Greg Madey, Linda I. Hannick, Shelby Bidwell, Vinita Joardar, Elisabet Caler, Renfu Shao, Stephen C. Barker, Stephen Cameron, Robert V. Bruggner, Allison Regier, Justin Johnson, Lakshmi Viswanathan, Terry R. Utterback, Granger G. Sutton, Daniel Lawson, Robert M. Waterhouse, J. Craig Venter, Robert L. Strausberg, May R. Berenbaum, Frank H. Collins, Evgeny M. Zdobnov, Barry R. Pittendrigh, Genome sequences of the human body louse and its primary endosymbiont provide insights into the permanent parasitic lifestyle, Proceedings of the National Academy of Sciences 107, 2010-07-06, עמ' 12168–12173 doi: 10.1073/pnas.1003379107
