כיהודה ועוד לִקְרָא הוא ניב עברי-תלמודי, שפירושו שאין צורך בהוכחה הנוספת, כאשר הראשונה חזקה יותר. בהשאלה משמש הביטוי כמעין הצהרת ענווה בעת הצטרפות ותמיכה בדעתם של אחרים, ומשמעותו כי דעת האומר או הכותב אינה בעלת משמעות לאחר שאחרים, חשובים ממנו, כבר הביעו את דעתם בנידון, והוא רק מצטרף לדברי קודמיו.

מקור הביטוי הוא משפט תמיהה המובא בתלמוד:

... האומר 'חרופתי' – מקודשת, משום שנאמר: (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ') 'והיא שפחה נחרפת לאיש'; ועוד, שכן ביהודה קורין לארוסה 'חרופה'. ויהודה ועוד לקרא? אלא הכי קאמר: האומר 'חרופתי' ביהודה – מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה 'חרופה'.

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ו', עמוד א'.

ופירושו: וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה?^[1] כלומר: האם לאחר שהובא פסוק כמקור לדין מסוים, קיים צורך להביא ראיה וסיוע מן העובדה שגם בחבל יהודה נהגו כך?

בספרות התורנית מופיע הביטוי "כיהודה ועוד לקרא" פעמים רבות, במשמעותו המקורית: הבעת תמיהה או קביעת עובדה על אי הצורך בהבאת מקור או ראיה קלושים או בלתי מבוססים בסוגיות שונות, לאחר שכבר הובאו קודם לכן ראיות או מקורות מבוססים יותר.

כבר בתקופת הראשונים הושאל הביטוי כמשפט המהווה הצהרת ענווה בעת הצטרפות לדעתם של אחרים. למשל:

ומה שחתמו עמהם אנשים מהקהל, לא היה צריך, רק חתמו כמו יהודה ועוד לקרא.

— שו"ת הרא"ש כלל י"ג סימן כ'

כלומר לא היה צורך בחתימות התושבים כאשר הרבנים כבר הביעו את פסק ההלכה בנידון. דוגמה נוספת אנו מוצאים במשפט:

דברי רבי משה שיחיה אינם צריכים חיזוק. ואם באתי למלאות דבריו, "כיהודה ועוד לקרא" ודאי הוא כמו שכתב ר' משה.

— שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן קנ"ב

כיום משמש הביטוי בשפת היום-יום בתצורתו המושאלת, הבאה להביע הצטרפות לדעתם של אחרים. שימוש נרחב בביטוי מופיע בהסכמות לספרים ובחתימה על פסקי הלכה, או מכתבי "קול קורא" מרובי חותמים.

רבנים ואישים שונים ששמם הפרטי הוא יהודה נוהגים לצרף את חתימתם באמצעות הניב. אחד הבולטים שבהם, הרב יהודה צדקה, נהג לחתום כמעט באופן קבוע "כיאודה^[2] ועוד לקרא".