הרב יצחק אקריש (ה'תקע"ח (1818), טורקיה - כ"ח באלול ה'תרמ"ו (28 בספטמבר 1886) ירושלים), היה רב בולט, ראש ישיבה, דיין ופוסק, בעיר קושטא שבטורקיה. ובסוף ימיו בחברון.
תולדותיו
אקריש נולד לאברהם, בקושטא, בשנת ה'תקע"ח. כאשר גדל, למד, ובהמשך לימד, בישיבת הנגיד אברהם פואה שבעיר, והעמיד הרבה תלמידים. שימש גם פוסק הלכה. עם זאת סבל מעניות קשה[1].
הרב שלמה אליעזר אלפנדרי, שמשנת ה'תרי"ב (1852) לימד כראש מתיבתה בישיבת הנגיד אברהם פואה, נחשב לרבו של הרב אקריש, אף על פי שהיה צעיר ממנו. הוא סייע לרב אקריש לקבל משרת רבנות לפרנסתו, וכן סייע לו במאבקיו ובמאסריו, ובעלייתו ארצה (ראה להלן).
מאבק
בשנת ה'תרי"ח (1858) ייסד הבנקאי היהודי העשיר אברהם שלמה דה קמונדו (הנחשב לאבי עסקי משפחת קמונדו), שהיה בעל השפעה רבה בחצר הסולטאן העות'מאני, בית ספר יהודי, בו נלמדו שפות וקצת לימודי חול ומלאכה. הרב אקריש והרב שלמה קמחי (בעל ה"ימי שלמה"), נאבקו נגד פתיחת בית הספר והחרימו את מי ששלח את ילדיו לשם. זאת כנגד דעתו של החכם באשי של קושטא הרב משה הכהן, וראשי הקהילה, שתמכו בפתיחת בית הספר.
בשיא המאבק, התפרץ הרב אקריש לארמונו של דה קמונדו, והכריז על נידויו בתקיעת שופרות. החכם באשי, הורה על מעצרו ליום אחד, בתנאים נוחים. אלא שמעצרו נעשה בביזיון, והוא הובל בכבלים, והוכנס לכלא עם פושעים. המעשה גרם לזעזוע בקהילה היהודית, וביום שישי שלאחריו יצאו כארבעים אלף מיהודי קושטא לתפילת מחאה על מסלול הגעתו של הסולטאן עבד אל-עזיז למסגד "אל איוב", וביקשו את שחרור הרב אקריש, הסולטאן נעתר לבקשתם, והרב שוחרר ונישא על כפיים לביתו.
המאבק בין סיעתו של הרב אקריש לחכם באשי הרב משה הכהן הלך והתעצם, גם לאחר מותו של החכם באשי, ומינויו של הרב יעקב אביגדור תחתיו בשנת ה'תר"ך.
בשנים ה'תרכ"ב-ג הייתה בקושטא מחלוקת על רבנותו של הרב אביגדור. ובשנת ה'תרכ"ב (1862) בהתערבות הממשלה העות'מאנית והסולטאן עבד אל-עזיז, נקראו לקושטא בית דין של חכמים - החכם באשי של איזמיר הרב חיים פלאג'י, והחכם באשי של אדרינופול הרב יקיר גירון, הרב מנחם הכהן ן' ארדוט מהעיר שיריס (אנ'), והרב אשר קובו משאלוניקי שיכריעו במחלוקת. הרב קובו לא הגיע בגלל חולי. לבסוף הרב אביגדור הודח מתפקידו, והסולטאן מינה את הרב גירון לשמש כחכם באשי ורבה של קושטא.
בית הדין התיר את פתיחת בית הספר בתנאים מסוימים, והרב אקריש שהמשיך להחזיק בדעתו, נאלץ לעזוב את העיר.
ארץ ישראל
לבסוף עלה הרב אקריש לארץ ישראל בשנת ה'תרל"ד (1874), בסיוע של הרב אלפנדרי בהוצאות הדרך, והתיישב בעיר חברון.
הרב אקריש נפטר לאחר ייסורים בכ"ח אלול ה'תרמ"ו (1886), ונקבר בהר הזיתים בירושלים.
ספרו ותשובותיו
חיבורו קריית ארבע - 32 דרושים, וגם חידושים ותשובות בהלכה (התשובות משנת ה'תר"ב (1842) עד ה'תרל"ב (1872)) יצא לאור בירושלים בחודש סיוון ה'תרל"ו (1876). הרב אברהם אשכנזי נתן עליו הסכמה. בספר גם הערות על הספר מחנה אפרים.
כמו כן התכתב עם בני דורו ודבריו מוזכרים בספרים שונים.
בשו"ת תנא דבי אליהו של הרב אליהו מני, סימן פו' - מובאת תשובה של הרב אקריש והרב שלמה קמחי אל הרב מני, ותשובתו אליהם.
בספר מכתב לחזקיהו של הרב חיים חזקיהו מדיני, ארבע התשובות האחרונות הם מהרב אקריש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ על פי דבריו בהקדמתו לספרו
