יפעת וייס (נולדה ב-1962) היא היסטוריונית ישראלית, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים.

יפעת וייס היא בתם של פרופ' שבח וייס, שהיה יו"ר הכנסת ושגריר ישראל בפולין, ושל ד"ר אסתר וייס, ששימשה מנהלת בית הספר המחוזי להשתלמויות עובדי הוראה וחינוך בחיפה.

וייס החלה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת המבורג בגרמניה, בה התמחתה בהיסטוריה יהודית-גרמנית. את עבודת הדוקטורט השלימה ב-1997 באוניברסיטת תל אביב, תחת הדרכתה של שולמית וולקוב.

בשנים 1997–2000 לימדה וייס באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. בין השנים 2000–2007 לימדה וייס באוניברסיטת חיפה, וכן ייסדה ועמדה בראש מכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת זמננו (2000–2007). מאז 2008 היא מלמדת באוניברסיטה העברית וכיהנה כראש בית הספר להיסטוריה (2008–2011) וכראש מרכז מינרבה על שם פרנץ רוזנצוויג לחקר התרבות ותולדות הספרות היהודית-גרמנית (2010–2017).

ב-2012 זכתה וייס בפרס חנה ארנדט למחשבה פוליטית. בנימוקים להענקת הפרס, נאמר כי מחקריה של וייס "פתחו צוהר למחשבה על מכלול היחסים בין מיעוטים וקבוצות אתניות בישראל והרימו תרומה לחברה האזרחית ולשיח הציבורי".^[1]

מאז 2017, משמשת וייס כמנהלת מכון שמעון דובנוב להיסטוריה ולתרבות יהודית באוניברסיטת לייפציג.^[2]

כתיבתה של יפעת וייס עוסקת באתניות ובהגירה, ובתהליכים של העברה והשפעה תרבותית. כתיבתה המוקדמת התמקדה בעיקר במהגרים שהגיעו ממרכז אירופה, לאחר מכן החלה לחקור את פלשתינה בתקופת המנדט ואת החברה הישראלית בעשוריה הראשונים, תוך דגש על היבטים של זמן ומרחב בחקר הסכסוך היהודי-ערבי.^[3]

מחקריה המוקדמים של וייס התמקדו באתניות, אזרחות וזכויות מיעוטים. ספרה הראשון בעברית, "אתניות ואזרחות: יהודי גרמניה ויהודי פולין 1933–1940" (2000), מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, ומתמקד ביחסי הגומלין בין יהודי גרמניה ליהודי פולין לאחר עליית הנאצים לשלטון. לאחר השלמת הדוקטורט הרחיבה וייס את העיסוק באזרחות למחקר השוואתי כללי עם התמקדות בחברה הישראלית. בהקשרים אלו כתבה על חוק השבות,^[4] על לאומיות ספר ועל מעמד הפלסטינים אזרחי ישראל.

במאמרה "אתנו-לאומיות מרכז-אירופית ודו-לאומיות ציונית", מאתגרת וייס את הפרשנות ההיסטוריוגרפית המקובלת למקורותיה הרעיוניים של אגודת ברית שלום. באמצעות התבוננות בשתי הדמויות המסמלות את הזרמים הקוטביים באגודה: ארתור רופין, שייצג את המתונים, והנס קוהן, שהשתייך לזרם הרדיקלי באגודה, טוענת וייס כי התמיכה בדו לאומיות לא נבעה מתפיסת עולם בורגנית-ליברלית מיובאת ממרכז-אירופה (ממנה הגיעו רבים מהחברים בברית שלום). למעשה, לטענתה, הייתה התמיכה בדו-לאומיות תגובת נגד לחוויה המרכז-אירופית, ששימשה "כאזהרה וכהוכחה מתמדת לסכנה ולאיום הנשקפים מהאתנו-לאומיות".^[5]

בספרה "ואדי סאליב: הנוכח והנפקד" (2007) עושה וייס שימוש בהיסטוריה מרחבית ובמתודולוגיה של חקר המקום. הספר מגולל את ההיסטוריה של שכונת ואדי סאליב בחיפה, ראשית כשכונה ערבית עד 1948, ולאחר מכן כשכונת יהודים מזרחים, מרביתם מצפון אפריקה. הספר נע בין שתי נקודות זמן מכוננות: כיבוש חיפה ב-1948, ואירועי ואדי סאליב ב-1959. תוך חשיפת השכבות של המקום, ואדי סאליב, עוסקת וייס למעשה בהתהוות של שני שסעים מרכזיים בחברה הישראלית: השסע הלאומי והשסע האתני.

וייס הקדישה מספר מאמרים ואת הספר "נסיעה ונסיעה מדומה" (2014) לפרק לא ידוע בחייה של לאה גולדברג: לימודיה בגרמניה בשנים 1930–1933. בשנת 2015 זכה הספר בפרס פולונסקי למקוריות וחדשנות במדעי הרוח.^[6]

• נסיעה ונסיעה מדומה: לאה גולדברג בגרמניה 1930–1933. הוצאת מרכז זלמן שזר, 2014.
• ואדי סאליב: הנוכח והנפקד. מכון ון ליר בירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007. קישור לקריאת המבוא לספר
• אתניות ואזרחות: יהודי גרמניה ויהודי פולין 1933–1940. הוצאת מאגנס, 2000.

• נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923–1935, עם גדעון טיקוצקי, ספריית פועלים, 2009.
• זיכרון ושכחה: גרמניה והשואה, עם גלעד מרגלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
• תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים - מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עם עוזי רבהון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2024.

• הסכם ההעברה ותנועת החרם - דילמה יהודית ערב השואה, יד ושם: קובץ מחקרים כ"ו (תשנ"ח 1998), 99–130
• מקרי גבול - על 'נישואים מעורבים', 'בני תערובת' ו'חילול גזע' בהיסטוריה הגרמנית, היסטוריה 6 (תש"ס 2000), 75–96
• הגולם ויוצרו, או איך הפך חוק השבות את ישראל למדינה מולטי-אתנית, תיאוריה וביקורת 19 (2001), 45–69
• זהות ומהותנות: גזע, גזענות והיהודים במפנה המאות ה-19 וה-20, תיאוריה וביקורת 21 (2002), 133–161
• טיהורים אתניים, זיכרון ורכוש - אירופה 1944–1948, היסטוריה 13 (תשס"ד 2004), 43–74
• "דבר בחיי לא הלך לאיבוד": לאה גולדברג, חברתה מנוער וזיכרונות מגרמניה, זמנים 100 (2007), 112–125
• "אתנו-לאומיות מרכז אירופית ודו-לאומיות ציונית", בתוך "ברית שלום" והציונות הדו-לאומית: "השאלה הערבית" כשאלה יהודית. בעריכת עדי גורדון, 43–66. ירושלים: כרמל, 2008.
• מרחב מקומי, זמן ישראלי: מפת דרכים, ציון עד (תשס"ט 2009), 373–396
• איש עם חייו משני עברי הזמן: לאה גולדברג, פאול ארנסט קאהלה ותובנת החולין. יד ושם: קובץ מחקרים, כרך ל"ז, חלק 1 (תשס"ט 2009), עמ' 111–143.
• "אולי צריך להיות נערה פרובינציאלית ולא לדעת דבר למען לדעת דבר מה": דרכה של לאה גולדברג מקובנה לתל אביב, בתוך: היסטוריה בלא נחת: בין יהודים לגרמנים. בעז נוימן, רוני הירש-רצ'קובסקי, גלילי שחר (עורכים). תל אביב: עם עובד, תשע"ב 2012.
• "שיבה למגדל השן: השפה הגרמנית באוניברסיטה העברית", הרצאות הקתדרה על-שם בראון לתולדות היהודים בפרוסיה, חוברת מס' 19, 2016.

מדיה וקבצים בנושא יפעת וייס בוויקישיתוף

• עמוד אישי באתר "דעת המקום".
• עמוד אישי באתר החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו.
• עמוד אישי באתר Academia.edu
• הסדנה להיסטוריה חברתית, כך הפך הכפר עיסאוויה במה למופע הריבונות הישראלי עוד לפני 1967, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2016
• יפעת וייס על התקופה הגרמנית של לאה גולדברג, באתר "העברים"
• מפראג לירושלים: על סוגיית מעמדו של הקניין התרבותי היהודי באירופה לאחר 1945, הרצאה באתר יוטיוב
• ואדי סאליב: הנוכח והנפקד, יפעת וייס בשיחה עם דניאל מונטרסקו, הערוץ האקדמי

על כתביה

• יואב פלד, ואדי סאליב כמשל, ישראל 12, 2007, עמ' 229–234
• צבי בן-דור, מה נשאר מוואדי סאליב, באתר הארץ, 4 במרץ 2007
• יונתן אלשך, "שהיה ושעוד יכול היה להיות, אבל מזה כמה זמן שאיננו", זמנים 100, 2007, עמ' 165–169
• יפעת וייס (1962-), דף שער בספרייה הלאומית