בתקופת המנדט הבריטי נרכשו אדמות היער בידי הקרן קיימת לישראל. בחלקו הצפוני של היער פעל פרדס ערבי שבו נתגלו איורי קיר נדירים[1].
משנות ה-50 המוקדמות ועד 1986 שימש האזור כארבורטום (גן אקלום לעצים) הלאומי של ישראל, במסגרת אגף חקר היערות של משרד החקלאות[2]. נבדקו שם 170 מיני אקליפטוס ובסך הכל מעל 750 מינים של עצי ושיחי נוי ויער שנאספו מרחבי העולם כדי לבדוק את התאמתם לאקלים ארץ ישראל. הידע שנרכש בארבורטום יוּשם בפרויקטי ייעור ברחבי הארץ.
ב-1986 נסגר אגף חקר היערות, האתר נעזב, כוסה בעשבי בר, וחלק מעציו נבלו מההזנחה. ד"ר קרל טישלר, אשר היה חוקר בכיר באגף, התאבד בעקבות הסגירה[3], ובהמשך עובדים רבים איימו בכך גם כן[4].
ב-1993 החלה קק"ל בתהליך שימור ושיקום היער, כולל נטיעה מחדש של חלק מהמינים שנבלו, הצבת שלטי הסבר וסלילת שבילי הליכה. האתר נפתח מחדש כארבורטום הלאומי, ומתוכנן להיפתח בו מרכז מבקרים על שם אילן רמון.
בצדו המזרחי של היער, סמוך לכביש 4, שוכנת הקהילה הטיפולית לנפגעי סמים "אילנות". הקהילה מיוזמתה של "עמותת בית אור אביבה", הוקמה על ידי הקרימינולוג הקליני ומנכ״ל העמותה איתן סלע, בשנת 1989, והיא יכולה לקלוט כמאה מטופלים. בקהילה ניתנים שירותים מיוחדים למגזרי אוכלוסייה שונים ובהם בני 18–24 ועולים חדשים צעירים.
עד היום הסתייעו וחזרו לחיים נורמלים כ-1000 מכורים לסמים.
בית אור אביבה היא עמותה לקידום קהילות טיפוליות בישראל לטיפול בהתמכרויות. העמותה מפעילה מספר רב של מסגרות.
המאבק נגד כביש 561
תוכנית הפיתוח של כביש 561, לכיוון אבן יהודה איימה להכחיד חלקים רבים מהיער. מאבק משותף של קק"ל, המשרד להגנת הסביבה והחברה להגנת הטבע, הביא לפשרה לפיה הכביש יעבור בשוליו הדרומיים של היער ובחלקו המזרחי בלבד.
