נשיא המדינהראובן ריבלין עם נשיא סרביה אלכסנדר ווצ'יץ' בארמון הנשיאות הסרבי (אנ'), בעת ביקורו הממלכתי של הנשיא בסרביה, יולי 2018יצחק הרצוג, נשיא ישראל, נשיא סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ', ועידית אוהל, אמו של החטוף לעזה, אלון אוהל. 11 בספטמבר 2024
במסגרת ההבנות ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות, עד 4 בספטמבר 2020, ישראל לא הכירה בעבר בקוסובו כמדינה ריבונית. ההחלטה הישראלית התקבלה בין השאר בשל החשש מתקדים בנושא, אשר יאפשר גם לרשות הפלסטינית לנקוט בצעדים דומים אשר יובילו להכרה בעצמאותה על ידי שאר מדינות העולם, וכן בשל הרצון לשמר את היחסים הטובים ואת שיתוף הפעולה בין ישראל לסרביה, כמו גם עם בת בריתה, רוסיה. מצד שני, במסגרת הקשרים בין המדינות, סרביה ממעיטה בשחרור הצהרות אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר את מדיניותה בנושא ניתן לתאר במרבית המקרים כגיבוי שקט של המדיניות הישראלית.
בתאריך 28 באפריל2009, ארתור קול, שגריר ישראל בסרביה, אמר כי חרף העובדה שעברה יותר משנה מאז שקוסובו הכריזה על עצמאותה באופן חד צדדי, למדינת ישראל אין כל כוונה להכיר בעצמאותה באופן רשמי, וכן כי "העובדה היא שעמדתה של ישראל לא השתנתה לאורך הזמן. העם והממשלה הסרביים צריכים להעריך את עמדתה של ישראל, שגם ממחישה את הידידות בין שתי המדינות". זמן קצר לאחר מכן, בחודש ספטמבר 2009, במהלך ביקור רשמי בבלגרד, הדגיש שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן, כי לישראל אין כוונה להכיר בקוסובו בעתיד, אבל הביע תקווה כי סוגיית עצמאותה של קוסובו תיפתר בדרכי שלום[2].
עם זאת, בשנת 2011 סרביה הצביעה בעד החלטת האו"ם להכרה רשמית בפלסטין כחברה מספר 195 בארגון אונסק"ו, וזאת בניגוד למדיניותה הרשמית של ישראל, אשר שוללת בעקביות את דרישתה של הרשות הפלסטינית להכרה בפלסטין כמדינה עצמאית, בעלת זכות עמידה בגופים בינלאומיים. כמו כן, סרביה הצהירה כי לא תתנגד להחלטה רשמית המכירה בעצמאותה של פלסטין, אם תועלה באופן רשמי במסגרת העצרת הכללית של האו"ם.
היחסים של ישראל עם רפובליקה סרפסקה (ישות סרבית בתוך בוסניה והרצגובינה) הם יחסים מיוחדים והתבטאו בכך שגם בלחץ בוסני ופלסטיני, נציגי הישות הצביעו ופעלו בעד ישראל וגינו בתוקף החלטות נגדה.
בשנת 1995 במהלך מלחמת בוסניה נודע בעיתונות זרה שהסרבים משתמשים באקדחים, רובים ופגזים ישראלים. פעילים פרו-בוסניים גינו את ישראל והאשימו מדינות נוספות שכנראה עבדו כצד שלישי. משרד החוץ מצידו הכחיש את התופעה ואמר והדגיש כי הוא לא רוצה לקחת חלק בסכסוך ומקיים את אמברגו הנשק שהאו"ם הטיל בדבר מלחמה זו[3].
בחודש נובמבר 2011, כאשר הרשות הפלסטינית ביקשה הכרה וחברות באו"ם דרך מועצת הביטחון הקול המכריע נשאר בידי בוסניה. החברים הקרואטים והבוסנים מהפדרציה של בוסניה והרצגובינה שניהם תמכו בעמדה הפלסטינית. כך, גורל ההצבעה עמד בידי נציגי רפובליקה סרפסקה (בבוסניה והרצגובינה נשלח מספר נציגים שווה משתי הרשויות). הסרבים סירבו בכל תוקף לגבות את היוזמה הפלסטינית, ובכך מנעו מנציגי הפדרציה של בוסניה והרצגובינה מלהגיע להסכמה בנושא ולהצביע נגד. כתוצאה מכך, נציג מליאת מועצת הביטחון של האו"ם של בוסניה נאלץ לעכב תמיכת הבקשה הפלסטינית, אשר לא הצליחה לעבור כתוצאה מכך[4][5].
יחסי מסחר ותיירות
החל משנת 2009, הקשרים הכלכליים שבין ישראל וסרביה מתרחבים במהירות, וזאת בין היתר הודות להסכם ההדדי בין שתי המדינות אשר נחתם בספטמבר 2009, וביטל את הצורך בקבלת ויזה לשם קיום ביקורי תיירות בין שתי המדינות. בתאריך 1 בפברואר2012, הנשיא הסרבי בוריס טאדיץ' ציין, במהלך טקס לציון 20 שנה לקיומם של היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, כי חברות ישראליות השקיעו סך של יותר ממיליארד יורו בתשתיות בסרביה, במסגרת פעילותם לאורך השנים[6][1].
בחודש אוקטובר 2009, הגיע שר הפנים הסרבי לביקור רשמי בישראל, במסגרתו נחתם הסכם בין שתי הממשלות לטובת הידוק שיתוף פעולה במסגרת המאבק בפשיעה, סחר בלתי חוקי ושימוש לרעה בסמים וחומרים פסיכואקטיביים, טרור ומעשים פליליים נוספים.
החל מביטול הצורך בוויזה לשם מעבר בין שתי המדינות, מדינת ישראל משקיעה מאמצים רבים בעידוד התיירות הסרבית לישראל. מאמצים אלו כוללים פרסומות שנתיות על שלטי חוצות ואוטובוסים ציבוריים בבלגרד, המציגים את ישראל כיעד תיירותי קיצי ושמשי, וזאת תחת הכותרת "Oseti Izrael" ("להרגיש את ישראל"). כמו כן, בשנת 2011 השיקה שגרירות ישראל קמפיין תיירותי נוסף תחת הכותרת "Ja volim Tel Aviv" ("אני אוהב את תל אביב"), שכללה את בנייתו של "חוף מלאכותי" בעיר הסרבית נובי סאד, אשר נועד להמחיש את דמותה של תל אביב, ולשמש כמוקד למסיבות ופעילויות שונות לקידום התיירות לישראל[7].
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במהלך שנת 2011 ביקרו בישראל כ-4,700 תיירים מסרביה, גידול מתמשך ביחס לכ-3,000 בשנת 2010, ולכ-1,400 בשנת 2009[8].
