יורד לאומנות חברו הוא איסור להתחרות באומנות או במסחר בהן עוסק חברו. לפי איסור זה, יכול הסוחר הוותיק לעכב את הסוחר החדש אם הוא פוגע בפרנסתו.^[1] ההלכה רואה ביורד לאומנות חברו "רשע",^[2] וניתן לנקוט נגדו צעדי מחאה.^[3]

יש מן הראשונים שהסמיכו את האיסור על המקרא "ארור מסיג גבול רעהו".^[4] אמנם, לפי פשוטו המקרא עוסק בדיני קרקעות ואוסר השתלטות על קרקעותיו של הזולת. אולם הראשונים למדו שכלול באיסור זה גם שכשם שאין לפלוש למקרקעין של הזולת כך אין לפלוש לתחום העיסוק שלו באמצעות ירידה לאומנותו^[5]. יש מן הראשונים שלמדו את איסור "יורד לאומנות חברו" מדין "עני המהפך בחררה". לפיו, במידה ואדם מנסה לזכות בחפץ כלשהו, אסור לאחר להתערב ולהוציאו מידיו. בדומה לכך, אדם שסוחר זה מכבר באומנות מסוימת זכה בלקוחותיו, ואל לו לאדם זר למשוך ממנו את הלקוחות על ידי עיסוק באותה אומנות.^[6] בין האחרונים, יש הסבורים שאיסור "יורד לאומנות חברו" הוא מן התורה ומקורו באיסור גזל "לא תעשוק את רעך ולא תגזול".^[7] עמדה זו מקנה לאיסור תוקף הלכתי גמור.^[8] ויש מן האחרונים שלמדו איסור זה מדיני שכנים שאם תיפתח חנות חדשה הרי היא תפריע את חנותו, ועל כן יכול בעל החנות למנוע מלפתוח בסביבתו חנות חדשה. בדומה לכל הפרעה שיכול למנוע בסביבתו.

בתוספתא נחלקו התנאים: "כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מן כל בעלי אומניות. לשכנו אין יכולין לכופו. ר' שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו יכולין לכופו".^[9] להלכה נקטו מרבית הראשונים כשיטת חכמים.^[10] ברם יש מי שנקט כשיטת רשב"ג.^[11]

במהרי"ק כתב שכל הדברים דלעיל הם רק לגבי בית הדין שאינם מתערבים במקרים דלעיל אבל יכול בעל החנות לסלק את השני דרך שר העיר.^[12] אולם בבית יוסף חולק על דבריו.

עוסק בן עיר אחת זכאי למנוע מעוסק בן עיר אחרת להקים עסק מתחרה בעירו (של הראשון)^[13] זכות זו תקפה בכל העיר, ואף שלא בקרבת מקום העיסוק של העוסק הראשון.^[14] בדומה לכך, סוחרים מקומיים זכאים לעכב סוחרים העוברים בין הערים מלסחור בעירם, בטענה שבכך הם מקפחים את פרנסת בני העיר. עם זאת, אין למקומיים זכות לעכב את האחרים מלסחור בסחורות שאינן מצויות בקרב בני העיר.^[15]

אם הסוחר שאינו גר בעיר מציע את מרכולתו במחיר זול יותר, ישנה מחלוקת בראשונים האם יש למנוע ממי שאינו בן העיר לפתוח חנות כמו במקרה רגיל^[16] או שיש להעדיף את טובת כלל התושבים שיקבלו מחיר זול יותר, ולכן אין למנוע מהקמת חנות חדשה במקרה כזה^[17]. עם זאת, אם הסוחר הזר מציע מחיר נמוך משמעותית מן המקובל, על מנת לפגוע בסוחרים המקומיים אין להתיר לו למכור בעיר.^[18] בנוסף, זכות התחרות של הסוחר הזר מוגבלת למוצרים הזולים ולא לכלל מרכולתו.^[19]

מבואר בגמרא שגם מי שאינו מבני העיר אם הוא משלם מס עם בני העיר הרי יכול לפתוח חנות בעיר ולא ניתן לעכב עליו. נחלקו הראשונים באיזה מס מדובר לשיטה אחת מדובר במס הכנסה ("מנת המלך"),^[20] ולשיטה אחרת זהו מס הגולגולת, המוטל על כל אחד מתושבי העיר ללא קשר לעיסוקו.^[21] בדין אומנים המתגוררים במבואות שונים באותה עיר, קיימת מחלוקת ראשונים: לפי גישה אחת בן מבוי רשאי לעכב על בן מבוי חברו,^[22] ולפי גישה אחרת אינו רשאי.^[23] ר' חיים מצאנז סבור שבזמננו כל תושבי העיר נחשבים בני אותו מבוי.^[24]

1. איסור תחרות מצד סוחרים מחוץ לעיר, חל רק על רוכלים המוכרים בכמויות מועטות, אולם במקום של מכירה סיטונאית התחרות מותרת, משום שזו טובתם של בני העיר.^[25]

2. סוחר הבא לעיר לגבות חובו מותר לו למכור את סחורתו עד שיסיים לגבות את חובותיו ויעזוב את העיר.^[26]

3. עיר המקיימת יום שוק פתוח, בו מגיעים לעיר סוחרים ממקומות שונים, אי אפשר למנוע מהם מלמכור את מרכולתם ביום זה, אולם ניתן למנוע מהם מלהסתובב על פתחי בני העיר לשם מכירת מרכולתם.^[26]

4 עזרא תיקן לטובתן של בנות ישראל שיהיו רוכלים מסתובבים בעיירות על מנת שיהיו בשמים ותכשיטים מצויים להן.^[27]

תקנה זו מאפשרת לאותם רוכלים להתחרות במכירת מרכולתם גם כנגד הסוחרים המקומיים. עם זאת, הרוכלים אינם יכולים לקבוע את מקומם בעיר מסוימת ללא הסכמת תושביה,^[26] למעט תלמידי חכמים להם מותר להשתקע בעיר בה באו לסחור, כדי שיוכלו לעסוק בלימודם ומשום שאין דרכם לעבור מעיר לעיר.

על אף האמור לעיל, באומנויות של מצווה אין ביכולתו של מלמד למנוע ממלמד אחר להתחרות עימו בהתבסס על תקנת עזרא: "עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר."^[28] בהתאם לכך נקבע, שמורה המלמד את תלמידיו מקרא, משנה, או תלמוד אינו יכול למנוע מחברו לפתוח בית ספר מתחרה שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".^[29] היתר התחרות בתחום לימוד התורה נובע מהרצון להאדיר את לימוד תורה באמצעות "קנאת סופרים תרבה חכמה".

בדומה לתלמוד תורה, גם בעסקים בצרכי מצווה, דוגמת סוחרים בתשמישי קדושה או בספרי קודש, עוסק אינו זכאי למנוע מחברו להתחרות בו. יוצאים מכלל זה סופרי תפילין ומזוזות, הנדרשים לרמת דיוק גבוהה, וקיים חשש שעידוד התחרות יפגע באיכות ובמקצועיות של עבודתם.^[30]

ביחס למלאכת הרבנות נחלקו האחרונים האם רב חיצוני זכאי לקפח את פרנסתו של רב העיר בעריכת גיטין וקידושין וכדומה, יש הסבורים שבזמננו הואיל ומשרת הרבנות מוגדרת מבחינת תפקידיה וסמכויותיה, תחרות בתחומים עליהם מופקד הרב משמעה, פגיעה בסמכויותיו ובפרנסתו של רב העיר.^[31] לעומתם, יש הסבורים שאין מינויו של הרב הראשון מונע את האחר מלעסוק ברבנות - אם מפני ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה", ואם מפני שתלמיד חכם הבא לעיר נידון כמשלם מס (על אף הפטור שלו),^[32] ולכן הוא זכאי, ככל תושבי העיר, לעסוק בכל משלח יד בו הוא חפץ מבלי שיוכלו למנוע זאת ממנו.^[33]

באמצעות מתנות –נחלקו התנאים במשנה: "רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו וחכמים כמתירין."^[34] רב הונא התיר את חלוקת האגוזים בתחרות בין סוחרים, מתוך טענה כי אין בכך יתרון של סוחר אחד על משנהו, כיוון שכל אחד יכול לחלק בעצמו ולהשוות את היתרון של חברו,^[28] וכך נפסק להלכה.^[35][36]

באמצעות הפחתת מחירים - נחלקו התנאים האם חנווני יכול להפחית את מחיר סחורותיו על מנת למשוך לקוחות. רבי יהודה אוסר פעולה זו כי כך החנווני פוגע בפרנסתם של שאר החנוונים, אולם חכמים מתירים ואף מציינים התנהגות זו לשבח ("זכור לטוב"), משום שהיא מובילה להוזלת מחירים.^[37] ההלכה נפסקה כחכמים.^[36]

האחרונים נחלקו בגדר ההיתר למכירה במחיר מופחת: יש הסבורים כי ההיתר קיים רק במקום בו צפויה השפעה על מחירי הסחורות הקבועים בשוק, אך אם לא צפויה הוזלת מחירים כללית, משום ששער המחירים קבוע - אין להתיר הפחתת מחירים פרטנית של סוחר בודד.^[38] לעומת זאת, יש הסבורים שמותר לסוחר להפחית את המחירים של מוצריו, אף אם הפעולה הזו לא תוביל להוזלת מחירים כללית, כל עוד אין הוא מקפח בכך את פרנסת שאר הסוחרים.^[30] לפי דעה נוספת, מותר לסוחר להפחית מחירים ואין בכך ירידה לאומנות שאר הסוחרים כי הם יכולים לנקוט דרך פעולה דומה, אך במקום בו שאר הסוחרים לא יכולים להפחית את השער יהיה הדבר אסור.^[39]

יש אחרונים שמגדירים את כל העיר כרשות אחת ולפיכך אינם מבדילים בין בני מבואות שונים אלא כל בני העיר רשאים לעשות את מלאכתם בכל מקום שירצו, ואין זכות קדימה לבני מבוי מסוים.^[40] מקביעה זו נובע, שאין איסור לבן המקום לפתוח עסק מתחרה בסמוך לחברו. עם זאת, ראוי שלא לעשות זאת, משום מידת חסידות.^[41]

לצד ההלכות שלעיל, לבני העיר עומדת הרשות למנוע תחרות עסקית בלתי מרוסנת באמצעות הטלת קנסות ("להסיע על קיצתן").^[42] ובאמצעות תקנות הקובעות מי זכאי לפתוח חנות בעיר ובאילו תנאים.

כיום, מדינת ישראל מעודדת תחרות עסקית תחת הגבלות "חוק התחרות הכלכלית". עוסק שברצונו להתחרות בבעלי עסקים קיימים לא יתקל בהתנגדות מצד רשויות החוק להלכה הותרה פתיחה של רשת מרכולים גדולה וזולה, אף על פי שהיא עלולה לפגוע במרכולים המקומיים הקטנים, משום שהעסק החדש משלם מיסים בדומה למתחריו, ובנוסף פתיחתו תתרום להפחתת מחירים שתועיל עם תושבי האזור. מטעמים אלה, העסק החדש אינו נחשב לגורם זר ומותר לו להתחרות כנגד הסוחרים המקומיים.^[43]

1. שכירות של חנות במקום שוכר שהסתיימה תקופת שכירותו - מרבית האחרונים סוברים שזו נחשבת ירידה לאומנות חברו מפני שעצם שכירות החנות לעצמו הוא גורם לאיבוד מקור פרנסת חברו.^[44]
2. החלפת פועל – אחרונים אוסרים זאת משני טעמים: משום שהוא "יורד לאומנות חברו" ומשום שחל עליו דין "עני המהפך בחררה", מפני שהפועל מניב מעבודתו הדומה ל"חררה" רווח, וירידה לאומנותו תיטול את הרווח הזה ממנו.^[44]
3. עבודה קבועה מול ספק - נחלקו הראשונים אם מותר לפגוע בקשרי מסחר קבועים בין לקוח לספק המכונים "מערופיא".^[45] יסוד הדיון בדברי התלמוד: "מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג",^[28] מחשש שקיומה של מצודת דייג מתחרה תוביל לפגיעה בכניסתם של דגים למצודתו של דייג קיים. יש הגורסים שאין לאסור פגיעה ברווח עתידי, משום שטרם הגיע לידיו של חברו. לפי דעה אחרת, פגיעה בקשרי מסחר אסורה, גם כשמדובר בפגיעה ברווח עתידי, משום איסור 'עני המהפך בחררה' ויורד לאומנות חברו לפי דעה זו, הואיל והדייג הראשון כבר מתעסק בנטילת הדגים אסור לדייג השני לעסוק בכך גם כן.^[46]
4. תיירות או מסחר במשאבי טבע- נפסק שלבני המקום זכות קדימה לעשות שימוש במשאבים אלו, ביחס לסוחרים חיצוניים. אולם אם הסוחרים חיצוניים השקיעו בפיתוח העסק או המשאבים המקומיים, הם זכאים להנות מהשקעתם על ידי רווחים מהתשתיות המקומיות.^[47]

1. הסגת גבול של ספק שיש לו לקוח קבוע

חברה ארגנטינאית להספקת בשר הפסיקה לסחור עם חברה ישראלית עימה עשתה עסקים במשך שנים, ועברה לסחור עם חברה ישראלית אחרת. התובעת טענה שהחברה הישראלית החדשה הסיגה את גבולה, באמצעות הצעת תנאים משופרים שהובילו להפסקת הפעילות העסקית עם החברה הארגנטינאית. הנתבעת השיבה כי תחרות היא דבר מותר, והוסיפה שההצעה לא באה מיוזמתה אלא החברה הארגנטינאית הציעה לה את הזיכיון ליבוא בשר. יתר על כן, נטען שבעבר החברה החדשה היא שהייתה בעלת הזכיינות לייבוא הבשר עד להחלפתה בחברה התובעת.

בית הדין קבע:

א. לא מתקיים בנידון "דין עני המהפך בחררה" כלפי החברה הנתבעת מפני שהתובעת טרם החלה את המשא ומתן עם הספקית לגבי השנה הבאה.

ב. "הרחקת מצודת הדג" לצורך מניעת הסגת גבול של חברה חדשה בתחום עיסוק של חברה קיימת לא חלה בנסיבות העניין מפני שנדרשת הוכחה וודאית שהדגים היו אמורים להיכנס למצודת הדג של הראשון, וכאן אין הוכחה לכך.

ג. דין מערופיא אוסר תחרות עסקית רק במקרה בו קיים קשר עסקי קבוע בין יהודי לגוי.

בנידון שלפנינו, החברה הארגנטינאית אינה מקיימת מערופיא עם החברה הישראלית מפני שבפועל תחרות עסקית היא דבר נפוץ, וחברות רגילות להחליף את הספקים שלהן לצורכי יעילות כלכלית. לכן, אין בנסיבות העניין קשר הנחשב קבוע בין החברות.

מכל הטעמים הללו, בית הדין דחה את התביעה, ובכך אישר את העסקה שנחתמה בין הנתבעת לחברה הארגנטינאית.^[48]

2. זכות מכירת ספרים בישיבה

בעל חנות ספרים מכר לישיבה מסוימת את ספריו ברווח של 20%. אחד מבחורי הישיבה החל למכור בה ספרים במחיר עלות ללא מטרות רווח, וכך בעל חנות הספרים החל להפסיד את לקוחותיו. התובע ביקש להפסיק את מכירת הספרים של התלמיד מפני שהלה פוגע בפרנסתו. הנתבע טען שאין במעשיו כוונת רווח אלא הוא פועל לשם שמיים.

נקבע כי על פי דין הגמרא מותר לבן אותה עיר לפתוח עסק שכבר קיים באותה עיר.^[28] יתר על כן, הרא"ש מציין שניתן להכניס סוחר חיצוני לעיר כאשר הוא מוכר בזול והדבר מיטיב עם תושבי העיר.^[49] מנגד, ערוך השולחן מסייג את היכולת של סוחר חיצוני להתחרות בקיימים כאשר הוא מוכר במחירים שאי אפשר להתחרות בהם כלל כי בכך הוא פוגע במסחר.^[50]

בנידון שלפנינו הנתבע פעל באופן מסחרי המשפיע על השוק המקומי שלא למטרות רווח. לפיכך, אף שהוא תושב המקום, הואיל ואינו שומר על תנאי מסחר הוגנים קבע בית הדין שאסור לו להתחרות בתובע.^[51]