בן למשפחה נכבדה בגליציה וקצין לשעבר בצבא האוסטרי. למד משפטים והיה עורך דין.[1]
מלחמת העולם השנייה
הכוחות הגרמניים נכנסו ללבוב ב-29 ביוני 1941 והחלו מיד ברדיפת כ-160,000 היהודים שבעיר. כמה אלפי יהודים נרצחו בפוגרומים ביולי ובאוגוסט 1941. ב-15 ביולי 1941 הוטלו על יהודי לבוב גזרות למיניהן, ובהן החובה לשאת טלאי על הבגדים והגבלות תנועה. ב-27 ביולי, במצוות שלטונות הצבא הגרמני, הוציא ראש העירייה האוקראיני גאורג פולנסקיי (Polanskyi) את הפקודה להקים מועצה זמנית לקהילה היהודית, וב-1 באוגוסט הוקם יודנראט בעיר שבראשו הועמד יוסף פרנס.[2] יוסף פרנס מונה לתפקיד בהמלצת ראש העיר לאחר שאחרים סירבו לתפקיד.
בזמן שהיה בראשו, מחלקות רבות הוקמו ביודנראט בלבוב.[2] המחלקה החשובה ביותר הייתה מחלקת המשק, שהייתה אחראית על הקצבה ואספקת מצרכים מזון. למרות מאמציה, הורגש מחסור גדול במצרכי מזון,[1] מכיוון שהגרמנים הקצו כמות מזון מצומצמת ביותר. חלק מהיהודים בגטו הטיחו ביקורת על התנהלות היודנראט וטענו שהמקורבים לחברי היודנראט זוכים בטובות הנאה, וכי חלק גדול מהמזון שהוקצב ליהודים הלך לעובדי היודנראט והמקורבים אליהם.[2] תחת ניהולו של יוסף פרנס פעלה גם מחלקת שירות הסדר היהודי. בנוסף, פרנס ביקש לשקם את מוסדות הדת, והאמין שגל הגזרות של התקופה הראשונה של הכיבוש ישכך. לכן חשב להקים את הרבנות כמחלקת דת,[2] אולם לקח זמן עד שזאת הוקמה בפומבי וזאת מפני שהיו הרבה דרישות לגירושים מבני זוג מעורבים יהודים ונוצרים.
ד"ר יוסף פרנס נרצח על ידי הנאצים, לאחר שסירב למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה העבודה ינובסקה.
לקריאה נוספת
אליהו יונס, עשן בחולות - יהודי לבוב במלחמה 1944-1939, יד ושם, 2001
בלה גוטרמן, בבוא האימה - יהודי לבוב תחת הכיבוש הגרמני (דפי עדות, יוני 1941–אפריל 1942), המרכז לחקר תולדות יהדות פולין ומורשתה : המכון לחקר התפוצות, 1991
הערות שוליים
^ 123גוטרמן בלה, בבוא האימה דפי עדות יהודי לבוב, הוצאת אוניברסיטת תל אביב: בבוא האימה, 1991
^ 1234אליהו יונס, עשן בחולות, יד ושם: הוצאת יד ושם, 2001
