עופר שרד משום שהיה עובד כפייה במפעל מטוסים שפעל ליד מחנה ההשמדה. כפועל כפייה צעיר רכש את האהבה לטיס. בסיפורו "שחרור" מתאר עופר את מהלך עבודתו בהרכבת כנפיים למטוסי הפוקה-וולף Fw 190. סיפורו של עופר מגיע לשיא עם תיאור השבועה שנשבע בעת שחרורו ממחנה הריכוז באפריל 1945, להפוך בעצמו לטייס.
בארץ ישראל
עופר עלה לארץ כמעפיל ביולי 1946, בספינת המעפילים "הגנה". הוא נשלח על ידי שלטונות המנדט הבריטי למחנה המעצר למעפילים בעתלית. לאחר שחרורו מהמעצר הצטרף לקיבוץאפיקים, שהפך לביתו. בקיבוץ אף פגש את מי שהפכה לאשתו לימים, חווה. באותה תקופה הוא עברת את שמו ליוסף עופר.
עם הקמתו של חיל האוויר הישראלי היה עופר מראשוניו. הוא היה בוגר קורס הטיס הראשון שהחל והסתיים כולו בארץ (קורס טיס מס' 3 - 12/4/51) ובכך הצליח לדבריו "לממש את השבועה שנשבע שש שנים בדיוק קודם לכן" בעת שיצא ממחנה הריכוז הנאצי. בהמשך הפך עופר למדריך טיסה ושימש כטייס וכמפקד טייסת התובלה הראשונה של חיל האוויר, טייסת 103, שכונתה "טייסת הפילים". הוא אף היה זה שהלחין את המנגינה להמנון הטייסת.
בתו של עופר, הסופרת, המשוררת והמתרגמת עופרה עופר אורן, כתבה ביצירותיה ואמרה בראיונות עיתונאיים כי הייתה קרבן לגילוי עריות ולאלימות פיזית ומילולית מצד אביה בשיתוף אמה[3].[4] טענות שפורסמו ברבים לאחר פטירתו למרות שהוכחשו בעודו בחיים.
יצירתו
את ספרו הראשון כתב עופר עוד בזמן שירותו בצה"ל ("מתא הטייס", הוצאת אותפז - 1968). הספר עסק בתחום הטייס, כרוב יצירתו. ראו למשל - "רשאי להמריא" (הוצאת משרד הביטחון מערכות - 1992). עופר היה מראשוני סופרי המדע הבדיוני בארץ, כשכתב את ספרו "זוהר הארגמן" (הוצאת ביתן - 1970). הרקע בעלילת ספרו זה היה גם הוא טיסה - גיבורי הספר הם טייס ונווט ישראליים, הלוחמים בחוצנים הפולשים לכדור הארץ. עופר הצליח לשלב בסיפור בדיוני זה גם את הרקע שלו כניצול שואה. בנוסף לספרים כתב עופר גם סיפורים קצרים, חלקם לילדים כגון "ציפה ודון זרגוזה", שיצא לאור בהוצאת ביתן, ב-1995, וחלקם פורסמו בבמות ספרותיות שונות. כמו כן כתב מספר תסכיתים ששודרו ברדיו. ספרו האחרון, "מאלף החלומות", יצא לאור לאחר פטירתו.
