קז'ימיז' סאקוביץ' (אנ') היה עיתונאי פולני שנולד ב-1899 וחי בוילנה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבד בעיתון הווילנאי Przegląd Gospodarczy ולאחר כניסת הגרמנים לווילנה נאלץ לעבור לגור בפרבר פונאר כשביתו היה הקרוב ביותר ליער פונאר.
בשנים 1941 עד 1943 ניהל סאקוביץ' יומן בו תיעד את תהליך הרציחות ביער. לפי היומן הסתיר סאקוביץ' בחצר ביתו נער יהודי פצוע בן 12.
סאקוביץ', שגר בבית הקרוב ביותר לאתר הרצח בפונאר, כתב יומן בו תיאר את שראו עיניו מחלון ביתו. הוא תיעד את הרכבות והמשאיות המגיעות עמוסות בני אדם בדרכן לאתר הרצח ואת חזרתן ריקות, את מספרי הרישוי של המשאיות, תיאור האנשים שהיו עליהן, הבגדים שלבשו, קולות הירי ביער והצעקות שנשמעו היטב בביתו. ביומנו תיאר סאקוביץ' גם את שראה בפעמים הגיע ממש אל בורות ההריגה (על אף שהאתר היה מגודר).
ביומן מתאר סאקוביץ' לא רק את עדותו האישית אלא גם את תוכנן של שיחות שניהל עם השכנים שלו, עם עובדי הרכבות, עם איכרים שקנו את בגדי הנרצחים וחפציהם ועם משתפי הפעולה המקומיים שהשתתפו ברציחות.
היומן מתחיל ב-11 ביולי1941, ממש עם תחילת הרציחות, ומסתיים ב-6 בנובמבר1943 (על אף שהרציחות נמשכו עד אמצע 1944)[1]. ביומן מתאר סאקוביץ', מנקודת מבט של עיתונאי אובייקטיבי, את המידע שנחשף אליו תוך השמעת ביקורת כנגד כל המעורבים בטבח ובראשם משתפי הפעולה הליטאים שלדעת סאקוביץ' התנהגו כחיות אדם באופן בו התייחסו לנרצחים. במספר מקומות ביומן טוען סאקוביץ' שמניע מרכזי של משתפי הפעולה (הליטאים והפולנים) להשתתף ברצח (באופן אקטיבי או פסיבי) היה הרצון לשדוד את הרכוש היהודי
בשביל הגרמנים 300 יהודים זה 300 אויבי האנושות. בשביל הליטאים 300 יהודים זה 300 זוגות נעליים, מכנסיים ובגדים
— קז'ימיז' סאקוביץ' ביומנו
.
היומן כלל גם לוחות שנה בהם סימן סאקוביץ' את הימים בהם עברו שיירות בדרך לגיא ההריגה[2].
את דפי היומן החביא סאקוביץ' בבקבוקי זכוכית אותם אטם וטמן בגינת ביתו. לאחר המלחמה נמצא היומן והוא הועבר בחלקו לארכיון המרכזי של ליטא ובחלקו למוזיאון היהודי הממשלתי בעיר.
הוצאת היומן לאור
בין החוקרים במוזיאון היהודי בווילנה (ואחת ממקימיו) הייתה ד"ר רחל מרגוליס ושם נחשפה ליומן של סאקוביץ'. מרגוליס החלה בתרגום היומן בסיועו של ניצול השואה, דב ברגמן, מווילנה. היומן המתורגם יצא לאור ב-2000, תחת השם "וילנה - פונר: אדמה ללא אלוהים" בהוצאה פרטית בשיתוף "איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל".
לטענת גופים המעורבים בחקר השואה מנסות ממשלות ליטא, מזה שנים רבות, למחוק או לצמצם את חלקם של הליטאים שמאורעות השואה. לדברי ד"ר רחל מרגוליס פעילות זו של ממשלת ליטא גרמה לקשיים בניסיונה לקבל את דפי היומן של סאקוביץ' וזאת מאחר שלטענתה גורמים ממשלתיים חששו מחשיפת חלקם של הליטאים בטבח.
לטענת מרגוליס היומן של סאקוביץ' מראה שבמקרה של פונאר האימרה "נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם" אינה נכונה כי הגרמנים היו בעצם העוזרים שעסקו בתכנון, פיקוח ומנהלה ואילו הליטאים היו המבצעים בפועל שעסקו בירי והיו מבצעי הזוועות[7]. כמו כן מצביע היומן על קשרים הדוק בין עובדי הרכבת לשוטרים ולחיילים הליטאים ולבחורות העובדות בדואר בנושא מסחר ברכוש היהודי הנבזז (בעיקר בגדי הנרצחים).
ב-2018 ביקר בנימין נתניהו באנדרטה הפונאר ובנאומו כלל את המשפט "כ־70 אלף יהודים נרצחו בדם קר בידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם" תוך שהוא משבח את הליטאים על הסיוע בהנצחת השואה. דבריו אלו זכו לביקורת מגופים שונים שמחו על הסתרת חלקם של הליטאים בשואה בכלל ובפונאר בפרט[8][9].
לקריאה נוספת
דב ברגמן, וילנה - פונר: אדמה ללא אלוהים, הוצאה פרטית, 2000
