PROFILPELAJAR.COM

יוזף מנגלה
Josef Mengele
לידה	16 במרץ 1911; גינצבורג, ממלכת בוואריה, הקיסרות הגרמנית
נהרג	8 בפברואר 1979 (בגיל 67); חופי סנטוס, ברזיל
מדינה	הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימאר, גרמניה הנאצית
מקום קבורה	Embu das Artes
השכלה	אוניברסיטת מינכן (1936); אוניברסיטת גתה בפרנקפורט ;
תקופת הפעילות	1939–1979 (כ־40 שנה)
מעסיק	Universitäts-Institut für Erbbiologie und Rassenhygiene Frankfurt am Main, אוטמר פרייהר פון פרשוהר
מפלגה	המפלגה הנאצית
פרסים והוקרה	Wound Badge (1939) in Black (ערך בלתי־ידוע); צלב הברזל; צלב ההצטיינות במלחמה; שברון הכבוד של המשמר הישן; אות המערכה של החזית המזרחית ;

יוזף מֶנְגֶלֶה (בגרמנית: Josef Mengele‏; 16 במרץ 1911 – 7 בפברואר 1979) היה פושע מלחמה נאצי ורופא בגרמניה הנאצית, שביצע בתקופת השואה פשעים נגד האנושות, בהם ניסויים רפואיים באוכלוסיות שונות, בין היתר אוכלוסיות היהודים והצוענים באירופה. הניסויים שביצע במחנה הריכוז והשמדה אושוויץ היו אכזריים מאוד ובניגוד גמור לאתיקה הרפואית ולמוסר האנושי. אחת מסדרות הניסויים המפורסמות שלו היא ניסויי מנגלה בתאומים שבוצעו בעיקר בתאומים זהים. היה בין המחליטים מי מבין אסירי המחנה יושמד מיד בתאי הגזים, ומי יזכה לפרק זמן נוסף של עבודת כפייה ועינויים קשים, וזאת בתנועה קלה של ידו ימינה או שמאלה. לאחר כניעת גרמניה הנאצית בתום מלחמת העולם השנייה הצליח מנגלה להימלט לאמריקה הדרומית. חרף המאמצים להביאו לדין, הוא לא נתפס, וככל הנראה טבע למוות לאחר שלקה בשבץ מוחי בשנת 1979 מול חופי ברזיל בעת ששחה בים.

מנגלה, שכינויו בפי ידידיו היה "בפו", נודע לעולם בשם "מלאך המוות מאושוויץ" (בגרמנית: Todesengel)^[1].

ביוגרפיה

מנגלה נולד בעיר גינצבורג (Günzburg) שבבוואריה, הבכור מבין שלושת בניו של קרל מנגלה (1881–1959), יצרן מכונות חקלאיות, ואשתו ואלבורגה. למנגלה היו שני אחים צעירים יותר, קרל ואלויס. מנגלה למד רפואה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות במינכן, וינה ובון. ב-1935 קיבל דוקטורט באנתרופולוגיה מאוניברסיטת מינכן. נושא עבודת הדוקטורט שלו מעיד על הכיוון לו הקדיש את הקריירה שלו – "מחקר גזעי מורפולוגי של הלסת התחתונה בקרב ארבע קבוצות גזע". בינואר 1937 הוא נעשה עוזרו של ד"ר אוטמר פרייהר פון פרשוהר במוסד לביולוגיה תורשתית ו"היגיינה גזעית" בפרנקפורט. פון פרשוהר היה מדען מוביל, שהיה ידוע במיוחד בשל המחקר שלו בגנטיקה, וגילה עניין מיוחד בתאומים. כתוצאה מכך פיתח כנראה מנגלה את המשיכה שלו למחקרי תאומים, שליוותה אותו לאורך כל חייו. מנגלה היה גם תלמידם של תיאודור מוליסון ואויגן פישר, שהיו מעורבים בניסויים רפואיים שבוצעו על שבט הררו בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. ב־1938 קיבל דוקטורט ברפואה.

ב-28 ביולי 1939 התחתן מנגלה עם אירנה שנביין, אותה פגש בזמן לימודיו בלייפציג. רולף, בנם היחיד, נולד ב-11 במרץ 1941. אירנה התגרשה ממנו ב-1954, חמש שנים לאחר שמנגלה היגר לבואנוס איירס, והמשיכה לגור בגרמניה עם בנם. ביולי 1958 התחתן מנגלה בשנית עם מרתה מנגלה, אלמנתו של אחיו הצעיר קרל, בנואבה הלוויסיה, אורוגוואי. מרתה מנגלה הגיעה לבואנוס איירס ב-1956 עם קרל-היינץ, בנה מנישואיה הראשונים. ליוזף ומרתה לא היו ילדים נוספים.

בתקופת גרמניה הנאצית

ב־1932 הצטרף מנגלה לארגון ה"שטאלהלם" (קסדת הפלדה), ארגון פארא-צבאי בעל נטייה ימנית שמרנית, אשר צורף בשנת 1933 לארגון הנאצי SA. בשנה זו פרש מנגלה מן הארגון עקב בעיות בריאות. ב-1937 החל לעבוד כעוזר מחקר לפרופסור פרשוהר אשר הרבה להשתמש בתאומים למחקריו. ב־1938 הצטרף מנגלה למפלגה הנאצית, ואל ארגון האס אס, שבו שירת והתאמן באימונים צבאיים. ב־1940 הצטרף ליחידת מילואים צבאית רפואית, ובשלוש השנים הבאות שירת בדיוויזיית פאנצר אס אס החמישית ועוטר בשורותיה בצלב הברזל דרגה ראשונה. ב־1942 נפצע בעת ששירת בחזית הרוסית, והוכרז כבלתי כשיר לשירות קרבי. בשלב זה החזיק מנגלה בדרגת אוברשטורמפיהרר (המקבילה לדרגת קפיטן בצבא הגרמני), ולאחר שהחלים מפציעתו נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. ב־30 במאי 1943 מונה לרופאו של "מחנה הצוענים" BIIE במתחם אושוויץ בירקנאו, אך בספטמבר 1944 חוסל חלק זה של המחנה, וכל יושביו הושמדו בגז. לאחר מכן מונה מנגלה לרופא המחנה הראשי באושוויץ II בירקנאו. בניגוד לדעה הרווחת, לא היה מנגלה הרופא הראשי באושוויץ – תפקיד זה מילא איש האס אס אדוארד וירטס. עם זאת, ההשמדה בוצעה במחנה משנה זה, ולכן היה למנגלה חלק מכריע בפעולות ההשמדה.

בפברואר 1944 הוענק לו צלב ההצטיינות במלחמה מדרגה שנייה עם חרבות. בדברי ההמלצה שכתב אדוארד וירטס נאמר, בין היתר: "בתור אנתרופולוג ניצל בשקדנות רבה את הזמן הפנוי המועט שנותר לו כדי להוסיף וללמוד. לשם כך השתמש בחומר המדעי שעמד לרשותו במסגרת תפקידיו הרשמיים, ובעבודתו תרם תרומה רבת ערך למדע האנתרופולוגיה".

בתקופת שהותו באושוויץ רכש מנגלה את שמו כאחד הפושעים הנאצים הנוראים ביותר, ואת כינויו "מלאך המוות". כאשר הגיעו קרונות הרכבת אל מחנה אושוויץ II בירקנאו, היה מנגלה ממתין על הרציף על מנת לבחור מי יישלח לעבודת פרך, מי יוקצה לניסויים רפואיים אכזריים, ומי יומת. לפי עדויות ניצולים בסגל הרפואי, מנגלה, בניגוד לרופאים אחרים, אהב מאוד לבצע את הסלקציה מעל ומעבר לתורנות שלו.

מנגלה גילה עניין מיוחד במחקרי תאומים. משנת 1943 בחר בתאומים שהגיעו למחנה ושיכן אותם במבנה מיוחד שהוקם לשם כך. ניסוייו אלו היו מנוגדים לאתיקה הרפואית. בין הניסויים המחרידים היה ניסוי לשנות צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיני ילדים, קטיעות של איברים שונים, ופרוצדורות רפואיות מחרידות אחרות. באחד המקרים ביצע ניסוי ללא תכלית רפואית, שבו תפר בגב ובפרקי הידיים שני תאומים צוענים בני 4, שהפכו בעקבות הניתוח לתאומים סיאמיים. על פי העדות, סבלם היה כה גדול עד כי אימם השיגה מורפיום ושמה קץ לחייהם.

נושא נוסף שבו גילה מנגלה עניין הוא הגמדות. בין הנבדקים שעוררו את עניינו הייתה משפחת אוביץ שכללה גמדים ובעלי גובה ממוצע^[2]. הוא סיפק חומר למחקריה של קארין מגנוסן.

ב-18 בינואר 1945 נמלט מאושוויץ אל מחנה גרוס-רוזן. העדויות על אודות תקופתו הקצרה של מנגלה מועטות יחסית בהשוואה לפעילותו באושוויץ, אולם הוא מוזכר בעדותה של שרה הרשפינקל, שהזכירה שמנגלה שיסה כלבים ברופאה יהודייה במחנה.^[3].

לאחר מלחמת העולם השנייה

מגרוס רוזן ברח מנגלה לצ'כוסלובקיה במדי קצין ורמאכט, שם הצטרף ליחידת בית חולים שדה ממונע 2/591 אשר עברה לשטח ההפקר בין הכיבוש הסובייטי לאמריקאי. הוא נתפס והוחזק כשבוי מלחמה על ידי צבא ארצות הברית בווידן ולאחר מכן באינגולשטט, אך שוחרר לאחר שלא הצליחו לעמוד על זהותו האמיתית. לאחר שהסתתר בחווה בבוואריה, הצליח בשנת 1949, בעזרת משפחתו, קבוצת "אדלווייס" (אנ') וכמרים קתולים, לצאת דרך איטליה לארגנטינה, שם ביקשו פושעים נאצים רבים מקלט בשל גישתו של הנשיא חואן פרון. מנגלה התגרש מאשתו אירנה, ובשנת 1958 נישא לאלמנת אחיו קרל, מרתה, אשר נסעה יחד עם בנה לארגנטינה על מנת להיפגש עימו.

יוזף מנגלה, 1971
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

משפחתו בגרמניה תמכה בו מבחינה כספית והוא שגשג בשנות ה־50, בתחילה כמפעיל סדנה לייצור צעצועים, ולאחר מכן כשותף במפעל התרופות FADRO FARM שבו נרשם בשמו האמיתי. בעקבות משפט של סגל מחנה אושוויץ בפרייבורג שבגרמניה, הוצא ביולי 1959 צו מעצר כנגד מנגלה ובקשה רשמית לממשלת ארגנטינה להסגירו. בעקבות כך בשנת 1959 עבר לפרגוואי, ומשנת 1960 חי בברזיל אצל זוג גרמנים שהעניקו לו מקלט עד מותו בעקבות שבץ שבו לקה בעת ששחה בים בשנת 1979. הזוג הגרמני קבר אותו תחת השם הבדוי וולפגנג גרהרד.

בשנת 1964 ביטל בית הדין המינהלי של מדינת הסן את רישיון הרופא של מנגלה.

על אף מאמצים בין-לאומיים לאתרו, מעולם לא נתפס, וחי במסווה במשך 35 שנים. לאחר תפיסת אדולף אייכמן היה מנגלה לפושע המלחמה הנאצי המבוקש ביותר, אך הצליח לכלכל צעדיו כך שלא התגלה, על אף ש"המוסד" היה קרוב לתופסו כמה פעמים. לפי עדותו של צבי אהרוני, הוא הוסט מהמבצע לטובת החיפושים אחרי יוסל'ה שוחמכר. בעיתון "ג'רוזלם פוסט" פורסם בשנת 1985 מאמר שטען כי בן-גוריון לא אישר את חטיפתו של מנגלה בשל חשש מתסבוכת בין-לאומית. ב-7 במאי 1985 הודיע שר המשפטים, משה נסים, על מתן פרס בסך מיליון דולרים למי שיגרום להבאת מנגלה למשפט בישראל^[4].

רק כמה שנים לאחר מותו, בשנת 1985, התגלתה גופתו לאחר מאמץ משותף של הרשויות האמריקניות, הגרמניות והדרום-אמריקניות. בשנת 1992 הוכיחו בדיקות DNA (לאחר קשיים מרובים – שכן בני משפחתו סירבו לתת מנת דם לשם השוואת DNA) כי אכן המדובר בגופתו של מנגלה. עצמותיו של מנגלה היו מונחות במשך 30 שנה במכון לרפואה משפטית בסאו פאולו בברזיל, עד שבשנת 2016 הוחלט שהעצמות ישמשו לניסויים בקורסים לפתולוגיה^[5].

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על פשעיו, וכאשר נפגש בפעם האחרונה עם בנו רולף בסאו פאולו בשנת 1977, אמר לו כי את ההחלטות באושוויץ קיבלו אחרים. עליו היה לסווג אסירים לפי כשירותם ולמעשה יש לראות בו מציל יהודים אשר הצביע עליהם ככשירים. בשנת 1960 השיב לכתב אישום שהגישה נגדו התביעה בפרנקפורט במילים "מעולם לא הרגתי בעצמי איש, לא פצעתי איש, ולא הסבתי נזק גופני לאיש".

ביולי 2011 נמכרו במכירה פומבית יומניו של מנגלה, שכוללים כ-3,000 עמודים בכתב ידו, ובהם סיפורים, שירים, הגיגים פילוסופיים, תמלולי שיחות וציורים, ליהודי חרדי אלמוני מארצות הברית, בסכום של 245 אלף דולר^[6].

לקריאה נוספת

מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 216–229.
ד"ר מ. ניסלי, הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ, ליפא פרידמן, בני ברק, תשס"ה - 2004.
אייל ויצמן, ותומאס קינן, הגולגולת של מנגלה: לידתה של האסתטיקה הפורנזית, תל אביב: רסלינג, 2012. תרגום מאנגלית: תמי אילון-אורטל.
אוליביה גז, היעלמותו של יוזף מנגלה, ספרית פועלים, 2019.
לוסיה פואנסו,וקולדה,תשע נשמות, 2020.
דורון בראונשטיין, ג'וזף מנגלה הציל את חיי באושוויץ: סיפורה של חדווה רט-קליין, 2014 (סרט דוקומנטרי)