המטוס תוכנן כך שיעמוד בתנאים שבהם עמד הריפבליק XK-12 שנבנה על ידי ריפבליק אוויאיישן. הדרישות היו למטוס סיור וריגול מהיר ולטווח רחוק. המטוס אמור היה להיות גרסה משופרת של היוז D-2 שמעולם לא טס אך עיצובו הסופי דמה יותר ללוקהידP-38 לייטנינג.[1] המטוס היה תלת-גלגלי, דו-מנועים, דו-זנבי, חד-כנפי שנבנה כולו ממתכת.
למטוס היו שני מנועי פראט אנד ויטני R-4360 כוכביים בעלי 28 צילינדרים. על כל מנוע הורכבו שני זוגות פרופלורים שהסתובבו בכיוונים מנוגדים והיו בעלי יכולת פסיעה משתנה להגברת הביצועים.
צבא ארצות הברית הזמין 100 מטוסי XF-11 אך ביטל את ההזמנה עם תום מלחמת העולם השנייה והשאיר את יוז עם שני אבות טיפוס של המטוס.
היסטוריה מבצעית
הודעת חדשות על התרסקות המטוס
אב הטיפוס הראשון של המטוס, בעל מספר הזנב: 44-70155, שהוטס על ידי הווארד יוז, התרסק בעת טיסת הבכורה שלו ב-7 ביולי 1946.[2] דליפת שמן גרמה לאיבוד שליטה על המנוע הימני וכתוצאה מכך המטוס החל לנטות חזק לימין.[3] יוז החליט לבצע נחיתת אונס במגרש הגולף של הלוס אנג'לס קאנטרי קלאב אך המטוס איבד גובה מהר מהמתוכנן, קיפץ על גגותם של שלושה בתים והרס את הבית השלישי לחלוטין. כתוצאה מההתרסקות ומהאש שפרצה לאחריו יוז כמעט ונהרג.[2] התרסקות ה-XF-11 מתועדת בסרט "הטייס" משנת 2004.
אב הטיפוס השני שנבנה צויד בפרופלורים קונבנציונליים והוטס ב-5 באפריל 1947 על ידי יוז לאחר שהחלים מפצעיו. בטיסה זו לא אירעו אירועים מייחודים ונמצא שהמטוס עומד בצורה טובה בטיסה במהירויות גבוהות. עם זאת, במהירויות נמוכות נחוו בעיות שליטה וחיל האוויר האמריקאי, בבוחנו את המטוס לעומת ה-XF-12 החליט לבחור בשני בגלל שהיה קל יותר וזול יותר לטיסה ובנייה.[3]. בסופו של דבר שינה חיל האוויר גם את החלטו זו ובחר ב-RB-50 סופרפורטרס וב-RF-61C ריפורטר שהיו בעלי אותם יכולות וזולים הרבה יותר. עם הקמתו מחדש של חיל האוויר האמריקאי בספטמבר 1947 קיבל המטוס את הכינוי RF-11 והוא הועבר לבסיס חיל האוויר אגלין בדצמבר 1948 למטרות ניסוי.[4]
