יוהנס פון בוסה (בגרמנית: Johannes von Busse; 20 באפריל 1862 – 31 באוקטובר 1936) היה גנרל-לויטננט גרמני שהתבלט ביותר בשירותו במערכה הרומנית של מלחמת העולם הראשונה.
ביוגרפיה
ראשית חייו
יוהנס נולד ב-20 באפריל 1862 בנייסה והיה בן למשפחת בוסה שהצטרפה לאצולה הפרוסית התורשתית ב-21 באפריל 1859. הוא היה בנם של השופט המחוזי הפרוסי רודולף פון בוסה (1823–1862) ושל אשתו מגרת'ה, בת למשפחת פון דם בורנה (נולדה ב-1834).
קריירה צבאית
בוסה התגייס לצבא הקיסרות הגרמנית, לאחר סיום לימודיו. ב-12 באפריל 1879 הוא מונה לסמל ברגימנט הגרנדירים ה-2 (פומרניה ה-1 – "המלך פרידריך וילהלם הרביעי") של הצבא הפרוסי בשטטין; וב-13 בנובמבר 1879 הוא הוסמך כקצין בדרגת לויטננט. ככזה הוא היה, מ-28 בינואר 1886, שליש של הגדוד ה-2 ברגימנט. בוסה הועלה לדרגת אובר-לויטננט ב-19 בספטמבר 1888, ומ-1 באוקטובר 1888 ועד 21 ביולי 1891 קיבל הכשרה נוספת באקדמיה הצבאית הפרוסית. מ-1 באפריל 1892 ועד 13 בספטמבר 1893 הוא הוצב במטה הכללי הגדול ובמקביל הועלה לדרגת האופטמן ומונה למפקד פלוגה. בוסה החזיק בתפקיד מאוחר יותר במשך כמעט ארבע שנים. לאחר מכן הוא הועבר בחזרה לשטטין כדי לשרת במשך שנה ברגימנט הרגלים ה-148 (פרוסיה המערבית ה-5) וב-30 באפריל 1898 מונה למדריך בבית הספר לקצינים. כאשר הועלה לדרגת מיור ב-27 בינואר 1903, הוא צורף לרגימנט הרגלים ה-84 (שלזוויג) . מ-15 בנובמבר 1904 עד 18 בנובמבר 1908, בוסה היה בקניגסברג, ושימש כמפקד הגדוד ה-2 של רגימנט הגרנדירים ה-3 (פרוסיה המזרחית ה-2 – "המלך פרידריך וילהלם הראשון"). לאחר מכן מונה למפקד בית הספר הצבאי בנייסה והועלה, ב-27 בינואר 1910, לדרגת אוברסט-לויטננט; בסופו של דבר הועלה לדרגת אוברסט ב-13 בספטמבר 1912 וקיבל את הפיקוד על רגימנט הגרנדירים ה-89 (הדוכסות הגדולה של מקלנבורג) ב-19 בנובמבר 1912. בתפקיד זה הוענק לו צלב המפקד של מסדר הפיל הלבן בינואר 1914 [1] .
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מונה בוסה למפקד חטיבת המילואים ה-34, שהייתה חלק מדיוויזיית המילואים ה-18. הוא השתתף עם חטיבתו בצעדה דרך בלגיה הנייטרלית כחלק מהפלישה לצרפת ולחם בקרב הראשון על האן. בתפקיד זה הוענק לו שתי הדרגות של עיטור צלב הברזל. בסוף אוקטובר 1914 הוא מונה למפקד חטיבת המילואים ה-102, שהייתה אז בחזית האיזר. ב-22 במרץ 1915 הוא הועלה לדרגת גנרל-מיור, וב-20 בנובמבר 1915 קיבל את הפיקוד על חטיבת הרגלים ה-210 שהוקמה לאחרונה. יחד עם חטיבתו חצה את הדנובה בסמנדריה והיווה את החלוץ של קורפוס המילואים הרביעי בהתקדמותו דרך סרביה לגבול יוון. בתקופה שלאחר מכן הוא שהה באגם דויראן, שם פרצו קרבות גבול. במהלך מתקפת ברוסילוב בקיץ 1916 פיקד בוסה על כוח הרגלים של הדיוויזיה של וילהלמי והצליח לעצור את התקדמות הכוחות המזוינים הרוסים בגזרתו. לאחר מכן מונה, ב-22 בספטמבר 1916, למפקד הדיוויזיה ה-301. יחידה זו כללה גם חיילים אוסטרו-הונגרים והובלה על ידי פון בוסה במהלך המערכה נגד רומניה. על פעולותיו הוענק לו עיטור מסדר הנשר האדום, דרגה שנייה עם עלי אלון וחרבות, בדצמבר 1916. [2]
באמצע ינואר 1917, בוסה הוצא מהחזית המזרחית ומונה למפקד ביצורי הריין העליון בבאדן. ב-21 באפריל 1917 הוא מונה למפקד דיוויזיית הרגלים ה-111 שנלחמה נגד יחידות בריטיות ליד אראס.[3] במהלך הלחימה שלאחר מכן בפלנדריה ספגה הדיוויזיה שלו אבדות כבדות והוצאה מהחזית ב-1 באוגוסט. לאחר רענון הוא לחם עם הדיוויזיה שוב מ-17 באוקטובר עד 6 בנובמבר. לאחר שנלחם בקו זיגפריד, הוא הכין את הדיוויזיה שלו למתקפת האביב הגרמנית. כדיוויזיית התקפה, היא מילאה תפקיד מרכזי בקרבות הפריצה, וב-16 באפריל 1918 קיבל בוסה את עיטור פור לה מריט, על הישגיו. לאחר כישלון המתקפה הגרמנית, חזרה הדיוויזיה ללוחמת תעלות, ונלחמה במונצ'י-בפאום בתחילת ספטמבר ובוולנסיאן בסוף אוקטובר. אחר כך היא נסוגה לעמדת אנטוורפן -מאס.
לאחר שביתת הנשק בוסה הוביל את הדיוויזיה שלו חזרה לגרמניה, שם היא פורקה עד ינואר 1919. ב-20 בינואר 1919 מונה למפקד הדיוויזיה ה-17. במהלך פירוק הצבא הפרוסי, שוחרר בוסה ב-30 בספטמבר 1919, וקיבל דרגת כבוד של גנרל-לויטננט.
בשנת 1921 נבחר בוסה ליושב ראש הוועדה הגרמנית לקברי מלחמה, האגודה הממלכתית במקלנבורג-שוורין בשוורין. [4]
הוא היה אביר מסדר יוחנן הקדוש ומפקד מדרגה שנייה של מסדר דנברוג. [5] בוסה מת בארפורט ב-31 באוקטובר 1936 והוא בן 74.
משפחתו
בוסה נישא למריה פון הולצנדורף (1872–1908) בברלין ב-12 באוקטובר 1892. [6] היו להם שלושה ילדים, אומריה (* 1897), גיזלה (1899–1987) והנס (* 1903). קרוב משפחה רחוק היה האדריכל הנס-בוסו פון בוסה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Military weekly paper. No. 14/15 of January 27, 1914, p. 304.
- ^ Militär-Wochenblatt. Nr. 117 vom 30. Dezember 1916, S. 2743.
- ^ Kriegsgeschichtliche Forschungsanstalt des Heeres (Hrsg.): Der Weltkrieg 1914–1918. Band 12: Die Kriegsführung im Frühjahr 1917. Mittler & Sohn, Berlin 1939, S. 254.
- ^ Volksbund Deutsche Kriegsgräberfürsorge e.V. Landesverband Mecklenburg-Vorpommern, Schwerin 2011, S. 23.
- ^ Kriegsministerium (Hrsg.): Rangliste der Königlich Preußischen Armee und des XIII. (Königlich Württembergischen) Armeekorps für 1914. E.S. Mittler & Sohn, Berlin 1914, S. 259.
- ^ Gothaisches Genealogisches Taschenbuch der Adeligen Häuser. 1901. Erster Jahrgang, Justus Perthes, Gotha 1900, S. 426.
