PROFILPELAJAR.COM

יוהאן הנריק שלגרן
Johan Henric Kellgren
לידה	1 בדצמבר 1751; פלובי, שוודיה
פטירה	20 באפריל 1795 (בגיל 43); Jakob and Johannes parish, שוודיה
מדינה	שוודיה
מקום קבורה	Saint James's Church
מקום לימודים	אקדמיה המלכותית של טורקו, Katedralskolan
שפות היצירה	שוודית
סוגה	שירה
זרם ספרותי	התנועה הרומנטית
צאצאים	Henrik Kellgren

יוֹהַאן הֶנְרִיק שֶלְגְרֶן (בשוודית: Johan Henric Kellgren‏; 1 בדצמבר 1751 – 20 באפריל 1795) היה משורר, מחזאי, לבריתן ומבקר ספרות שוודי.

ביוגרפיה

הוא נולד בפלובי (אנ') בווסטרייטלנד (אנ') (כיום חלק מהקומין פולשפין (אנ'), מחוז וסטרה ייטלנד). הוא היה בן של כומר, אבל הוא היה חילוני בדעותיו.^[1] הוא למד באקדמיה המלכותית של טורקו (אנ'), וכבר היה לו מוניטין כמשורר כשהפך ל"דוסנט (אנ')" (שווה ערך לפרופסור) לאסתטיקה באקדמיה ב-1774.

שלוש שנים לאחר מכן עבר לסטוקהולם, שם החל ב-1778 לפרסם את כתב העת "הסטוקהולם-פוסט (אנ')" עם העורך קורל לנגרן (שו'). שלגרן היה העורך היחיד משנת 1788 ואילך. ב-1779 כתב שיר המתאר את הלווייתה של השחקנית הצעירה והפופולרית אולריקה רוסנבלד (Ulrica Rosenblad), שצוטט בעיתונות. שלגרן היה הספרן של גוסטב השלישי, מלך שוודיה משנת 1780, והפך למזכירו הפרטי בשנת 1785. עם הקמת האקדמיה השוודית ב-1786 הוא מונה לאחד מחבריה הראשונים.

הוא מת משחפת^[1] בסטוקהולם. שלגרן מעולם לא היה נשוי, אבל היה בשלב מסוים מאהבה של הפרימה דונה פרידריקה ליב (אנ').

יצירותיו

נטייתו הסאטירית העזה הובילה אותו למחלוקות רבות, בעיקר עם מבקר הספרות תומאס תורילד (אנ'), נגדו ביים את הסאטירה שלו Nytt försök till orimmad vers ("ניסיון חדש לפסוק לא-מחורז"), שם הוא גם מגחך על "השתוללות של שייקספיר" ו"העוויתות של גתה". חוסר ההומור שלו גורע מהעניין של כתביו הפולמוסיים. יצירותיו הפואטיות בחלקן ליריות, בחלקן דרמטיות; מחזותיו מבוססים על עלילותיו של גוסטב השלישי. השירים המשולבים בארבע האופרות שהפיקו יחד, כלומר, Gustaf Vasa ("גוסטב ואסה"), Gustaf Adolf och Ebba Brahe (גוסטב אדולף ואבה ברהה), Aeneas i Carthago (איניאס בקרתגו) ו-Drottning Kristina ("המלכה כריסטינה"), הם כולם פרי יצירתו של שלגרן.

משנת 1788 לערך, תחושה רצינית יותר שולטת בחרוזיו של שלגרן, בין היתר בשל השפעתם של לסינג וגתה, אך כנראה באופן ישיר יותר בשל המחלוקת שלו עם תורילד. מבין שיריו הקטנים שנכתבו לפני תאריך זה החשובים ביותר הם שיר האביב המקסים Vinterns valde lyktar ("הפנסים הנבחרים של החורף"), ו-Mina Löjen ("השקרים שלי") הסאטירי, מתקפה על כותב השירים קארל מיקאל בלמן, ו-Man äger ej snille för det man är galen ("אין לך גאונות כי אתה משוגע"). היצירות הטובות ביותר של מה שמכונה תקופתו המאוחרת הן הסאטירה Ljusets fiender ("אויבי האור"), השיר הקומי Dumboms lefverne ("הכבד של המטומטם"), Kantat d. 1. Jan. 1789 ("קנטטה ל-1 בינואר 1789") הפטריוטי, האודה Till Kristina ("לכריסטינה"), הקטע Sigwart och Hilma ("סיגוורט והילמה"), והשיר היפה Nya skapelsen ("בריאה חדשה"), "המתאר את כוח האהבה שביכולתה להעניק לסופר תפיסה חושית של כל פלאי הטבע, על ההרמוניה הנפלאה שבהם".^[1] שני השירים הם מיטב יצירותיו הן בחשיבה והן בצורה.

בין מילות שיריו ניתן למצוא את הפירות המובחרים ביותר של העידן הגוסטביאני של הכתיבה השוודית. שיריו הקודמים אכן מבטאים את הספק השטחי ואת קלות הדעת המחוצפת האופיינית לתקופתו; אבל ביצירותיו בשנותיו הבשלות יותר הוא אינו סתם "משורר של עונג", כפי שתיאר תורילד את סגנונו בבוז, אלא נציג ראוי של רגש מוסרי רציני ואהדה אנושית נבונה בחרוזים הולמים ומלודיים.

מהדורות

את ה-Samlade skrifter שלו ("אסופת כתבים", 3 כרכים, 1796; מהדורה מאוחרת יותר, 1884–1885) הוא תיקן בעצמו. את ההתכתבות שלו עם נילס פון רוסנשטיין (אנ') ועם אברהם ניקלאס אידלקרנץ (אנ') ערך הנריק שצ'ק (אנ') (1886–1887 ו-1894).