יודורה ולטי נולדה בג'קסון, מיסיסיפי ב-13 באפריל 1909, בתו של כריסטיאן ווב ולטי (1879–1931) ומרי צ'סטינה (אנדרוז) ולטי (1883–1966). היא גדלה עם אחיה הצעירים, אדוארד ג'פרסון וולטר אנדרוס.[1] אמה הייתה מורה, ובעזרתה פיתחה יודורה אהבה לקריאה. אמה הייתה אומרת ש"כל חדר בבית שלנו, בכל זמן ביום, נמצא שם כדי לקרוא בו, או שיקריאו לו".[2] אביה, שעבד כמנהל בחברת ביטוח, אהב גאדג'טים ומכונות, ובהשראתו יודורה למדה לאהוב כל דבר מכני. מאוחר יותר היא אף השתמשה בטכנולוגיה עבור הסמליות בסיפורים שלה, וגם הייתה לצלמת מסורה, כמו אביה.[3]
בסמוך לסיום לימודיה בתיכון, יודורה עברה עם משפחתה לבית בו חייתה עד יום מותה. את הבית, בסגנון טודור, עיצב ואייט ס. הנדריק, וכיום הוא ידוע כבית יודורה ולטי.[4]
מיד לאחר שוולטי חזרה לג'קסון ב-1931, אביה מת מלוקמיה. היא לקחה עבודה בתחנת רדיו מקומית, וכתבה על החברה הגבוהה בג'קסון עבור עיתון בממפיס.[5] ב-1935 היא החלה לעבוד בתור אשת יחסי ציבור עבור אגף הממשל שיצר עבודות לאנשים שהושפעו מהשפל הגדול. היא אספה סיפורים, ערכה ראיונות, וצילמה את חיי היום-יום במיסיסיפי. היא גילתה את כל רובדי החיים בדרום, ושאבה ממה שלמדה על היחסים בין אנשים בכתיבת הסיפורים הקצרים שלה.[6] במהלך תקופה זו היא גם קיימה פגישות בביתה עם סופרים עמיתים וחברים, קבוצה לה קראה Night-Blooming Cereus Club. שלוש שנים לאחר מכן, היא עזבה את עבודתה כדי לכתוב במשרה מלאה.[3]
בשנת 1936, היא פרסמה את הסיפור הקצר "מותו של סוכן מכירות" בירחון הספרותי Manuscript, ובקרוב גם כתבי עת מובילים החלו לפרסם את סיפוריה, ביניהם הניו יורקר.[6] היא חיזקה את מעמדה בתור סופרת דרומית בעלת השפעה כאשר פרסמה את ספרה הראשון, אוסף סיפורים קצרים, A Curtain of Green. היא מונתה לצוות ביקורת הספרים של הניו יורק טיימס, וזכתה במלגת גוגנהיים, אשר איפשרה לה לנסוע לצרפת, אנגליה, אירלנד, וגרמניה.[7] בזמן שהותה באירופה, היא שימשה לתקופה קצרה בתור מרצה מבקרת באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. ב-1960, היא חזרה הביתה לג'קסון כדי לטפל באמה המזדקנת ושני אחיה.[5]
אחרי שנרצח מדגר אוורס, נשיא ה-NAACP במיסיסיפי, היא פרסמה סיפור, בשם "מאין מגיע הקול?" בניו יורקר, אותו כתבה בגוף ראשון בתור דמות המתנקש.
ב-1973 היא זכתה בפרס פוליצר עבור הרומן שלה, The Optimist's Daughter.[7][8] ב-1971 היא פרסמה אוסף צילומים שלה מתקופת השפל הגדול, שכותרתו One Time, One Place. היא הרצתה באוניברסיטת הרווארד, ומאוחר יותר איגדה את חומרי הרצאותיה לסדרת ספרי זכרונות בכותרת One Writer's Beginnings.[3][9] היא המשיכה לחיות בבית המשפחתי בג'קסון אותה עד מותה מסיבות טבעיות ב-23 ביולי 2001.[5]
צילום
בזמן שוולטי עבדה בתור אשת יחסי ציבור במנהל העבודות של רוזוולט, היא צילמה תמונות של אנשים מכל מעמד כלכלי וחברתי בזמן החופשי שלה. צילומיה תיעדו את השפעת השפל הגדול על עניי מיסיסיפי.[10] אוספיה פורסמו בספרים One Time, One Place (1971) ו-Photographs (1989). חלק מסיפוריה הקצרים התבססו על צילומים אלו, ובהם "Why I Live at the P.O", אשר נכתב בהשראת אישה שהיא צילמה מגהצת בחדר האחורי של בית דואר קטן. אף על פי שמאוחר יותר התמקדה בעיקר בכתיבה שלה, ולטי המשיכה לצלם עד שנות ה-50.[11]
קריירת כתיבה
הסיפור הקצר הראשון של ולטי, "מותו של סוכן מכירות", פורסם בשנת 1936. העבודה שלה משכה את תשומת לבה של הסופרת קתרין אן פורטר, שהייתה למנטורית של ולטי, וכתבה את ההקדמה לספרה הראשון, אוסף סיפורי קצרים בשם A Curtain of Green, בשנת 1941. הספר מיצב את ולטי כסופרת אמריקאית מובילה, וסיפוריה התפרסמו בירחונים מובילים, כמו הניו יורקר ו-The Atlantic. היא פרסמה בסך הכל יותר מארבעים סיפורים קצרים, חמישה רומנים, שלושה ספרים אוטוביוגרפיים, וספר ילדים אחד.
רומן הבכורה של ולטי, The Robber Bridegroom (1942), חרג מסגנונה הקודם, שכלל גישה פסיכולוגית, והציג דמויות סטטיות מהאגדות. כמה מהמבקרים טענו שהייתה מודאגת לפלוש לטריטוריה של הענק הספרותי מצפון לה באוקספורד, מיסיסיפי - ויליאם פוקנר",[5] ולכן כתבה ספר אגדות במקום ספר היסטורי. אך רוב המבקרים והקוראים ראו בספר אגדה דרומית מודרנית, וציינו את הדמיון לתמות ולדמויות של האחים גרים.[12]
הספר זוכה פרס הפוליצר מ-1972, The Optimist's Daughter, נחשב על ידי רבים לספרה הטוב ביותר של ולטי. הוא נכתב שנים לאחר מרבית עבודתה. המשורר הווארד מוס, כתב בניו יורק טיימס, שהספר הוא "נס של דחיסות, מסוג הספרים שהם קטנים בהיקפם אך עמוקים במשמעותם, המעניקים תגמול למפעל חיים שלמים". העלילה מתמקדת במאבקיה של משפחה, כאשר בתו ואשתו השנייה של שופט מתעמתות אחת עם השנייה בחדר בית חולים, כשהשופט עובר ניתוח עיניים.
ולטי העבירה סדרת הרצאות באוניברסיטת הרווארד, ומאוחר יותר השתמשה בחומר כבסיס לסדרת זכרונותיה, שפורסמו בשם One Writer's Beginnings ב-1983. זה היה הספר הראשון שפורסם על ידי הוצאת אוניברסיטת הרווארד שזכה להיות רב מכר ברשימת הניו יורק טיימס (נשאר ברשימה לפחות 32 שבועות). הספר גם הגיע למקום שני בפרס הספר הלאומי עבור ספרי עיון ב-1884.[9][13]
בשנת 1992 הוענק לה את פרס ריאה לסיפור הקצר עבור מפעל חייה בכתיבת סיפורים קצרים. ולטי הייתה חברה מייסדת באחוות הסופרים הדרומיים, שנוסדה בשנת 1987. היא גם לימדה כתיבה יוצרת במספר מכללות ובסדנאות.
1981: Honorary Doctorate of Humane Letters from Randolph-Macon Woman's College in Lynchburg, Virginia
1983: National Book Award for the first paperback edition of The Collected Works of Eudora Welty[16]
1983: Invited by Harvard University to give the first annual Massey Lectures in the History of American Civilization, revised and published as One Writer's Beginnings[3][9]
1983: St. Louis Literary Award from the Saint Louis University Library Associates[17][18]
1985: Achievement Award, American Association of University Women
1986: National Medal of Arts.
1990: Welty was a recipient of the Governor's Award for Excellence in the Arts, Lifetime Achievement, which was the state of Mississippi's recognition of her extraordinary contribution to American Letters.
1991: National Book Foundation Medal for Distinguished Contribution to American Letters[19][6]
1991: Peggy V. Helmerich Distinguished Author Award[6][20] The Helmerich Award is presented annually by the Tulsa Library Trust.
1993: Distinguished Alumni Award, American Association of State Colleges and Universities[6]
1996: Made a Chevalier de la Légion d’honneur by the French government
1998: First living author to have her works published in the prestigious Library of America series.[3]
2000: America Award for a lifetime contribution to international writing.
המצבה של ולטי בבית הקברות גרינווד, בג'קסון מיסיסיפי
הנצחה
ב-1990 סטיב דורנר קרא לתוכנת הדואר האלקטרוני שלו "יודורה", בהשראת סיפורה של ולטי "Why I Live at the P.O."[21] ולטי היה על פי הדיווחים, "מרוצה ומשועשע" מהמחווה.[22]
ב-1973, מדינת מיסיסיפי קבעו את 2 במאי בתור "יום יודורה וולטי".[23]
כל אוקטובר, אוניברסיטת מיסיסיפי לנשים מארחת את "סימפוזיון הסופרים על שם יודורה וולט" כדי לקדם ולהוקיר את העבודה של סופרים דרומיים מודרניים.[24]
קריץ קמפבל, פרופסור לפיסול ממיסיסיפי סטייט יוניברסיטי, עיצב ליין רהיטים בהשראת ולטי שהוצג עיתונים ומגזינים מובילים, בכללם Smithsonian, הניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, וושינגטון פוסט, Elle, ובערוץ דיסקברי.
