בשנת 1934 פרסם פרינץ ספר ציוני בשם "אנו היהודים" (Wir Juden), שעורר מחלוקת. פרינץ קבע בו שבעקבות נפילת הליברליזם וכישלון ההתבוללות - רק הציונות יכולה לפתור את בעיית היהודים בעולם. פרינץ הדגיש את הצורך של היהודים להפוך לאומה מובחנת ונבדלת ולהילחם על הגדרתם העצמית, כיוון שאין כל תקווה שיוכלו להיטמע בקרב הציבור הלא-יהודי, התבוללות אינה יכולה לפתור את מצבם, ורק שאיפה מדינית יכולה לסייע להם להיחלץ מן האנטישמיות. פסקה מהחיבור, שהוצאה מהקשרה, משמשת תועמלנים אנטי-ציונים ומכחישי שואה לטעון שכביכול, פרינץ סבר שהתנועה הציונית והתנועה הנאצית יוכלו להידבר ביניהן, הודות לאמונתן המשותפת ב"טוהר העם והגזע"[1].
עד מהרה החל פרינץ להטיף ליהודים לעזוב את גרמניה מהר ככל האפשר. עם זאת, הוא עצמו נשאר בגרמניה עד 1937, ואף נעצר מספר פעמים על ידי הגסטאפו, עד שחולץ והיגר לארצות הברית בסיועו של סטיבן וייז.
עם הגיעו לארצות הברית התיישב פרינץ בניוארק, ניו ג'רזי והיה למנהיג קהילת בית הכנסת Temple B'nai Abraham. הוא היה חבר פעיל ב-United Palestine Appeal (שהפכה למגבית היהודית המאוחדת) לגיוס תמיכה בסוכנות היהודית. במהלך השנים הפך למנהיג בולט בקרב יהדות ארצות הברית וכיהן בתפקידים רשמיים כנשיא הקונגרס היהודי האמריקאי (1958–1966), מנהל הוועידה לתביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה ונמנה עם מייסדי ועידת הנשיאים (והיה היו"ר שלה בשנים 1965-1967). פרינץ קיים קשרים ידידותיים עם מנהיגי מדינת ישראל, אך לא עלה אליה. לפיכך זכה לבוז, למשל מאת משה שמיר שכינה אותו "נסיך (פרינץ=נסיך) יהודי אמריקה" ושאל מדוע אינו עולה לארץ[2]. פרינץ נימק את סירובו לעלות במונופול שיש ליהדות האורתודוקסית על חיי הדת במדינת ישראל ובאי-קבלתם של אורחות החיים, המנהגים והמסורות הדתיות והקהילתיות של עולים רפורמים מארצות הברית על ידי הממסד הדתי בישראל[3].
פעילות מרכזית נוספת של פרינץ הייתה עם התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. הוא ראה זהות בין תלאות האפרו-אמריקאים, ההפרדה הגזעית וחוסר השוויון ממנו סבלו לבין התלאות אותם סבלו היהודים לאורך הדורות. בין היתר שיתף פעולה עם מרטין לותר קינג, צעד במצעד הגדול לוושינגטון ונשא את נאומו מיד לפני שעלה קינג לדוכן לשאת את נאום "יש לי חלום". בנאומו אמר שלפי ניסיונו בגרמניה הנאצית החטא הגדול ביותר של האנושות הוא השתיקה נוכח עוולות[5].
