יהודים נוצרים או יהדות נוצרית הם מונחים שנטבעו במחקר ההיסטורי לתיאור הכיתות הנוצריות העתיקות שהתקיימו במאות הראשונות לספירה, ושילבו אמונה בישו עם מחויבות לשמירת התורה, בטרם השלמת הפילוג היהודי-נוצרי והתעצבותה של הנצרות כדת השוללת את קיום המצוות. היהדות הנוצרית מונגדת ל"נצרות הגויית" או ה"פאולינית" בתוך הכנסייה הקדומה, ששללה את התורה ואפשרה לגויים להתנצר מבלי למול או לקבל עול מצוות. באופן מקובל הרבה פחות, משמש המונח "יהודים נוצרים" במחקר עבור כל מאמיני ישו היהודים בטרם הפילוג, כולל הפאולינים. הכיתות המסווגות תחת כותרת זו קיימו מגוון של תפישות לגבי שמירת התורה, טבעו של ישו ומעמדם של נוצרים גויים. הן נעלמו לבסוף בערך במאה החמישית, תחת הלחץ הכפול מצד האורתודוקסיה הנוצרית שבחרה בפאוליניות, מחד, והיהדות הרבנית המתגבשת מאידך. הספרות שהותירו הוטמעה בכתבי הקודש הנוצריים הכלליים או נשכחה, אם כי המחקר המודרני שפך עליה מעט אור. מורשתן העיקרית היא ההתנגדות החריפה ל"התייהדות" במסורת הנוצרית.
לאחר מותם של יוחנן המטביל וישו התקיימו ביהדות במקביל שתי כתות בעלות מאפיינים דומים, תלמידי יוחנן ותלמידי ישו.
כל חסידיו המוקדמים של ישו, כמעט כל כותבי הספרים הכלולים בברית החדשה והנוצרים הראשונים במהלך המאה הראשונה היו ממוצא יהודי, כלומר נוצרים יהודים.
עד הצטרפותו של פאולוס לקהילת הנצרנים בירושלים והשינויים שערך בעיקרי האמונה, ההבדלים בין היהדות לנצרות היו זניחים ולכן היו יהודים שהגדירו עצמם תלמידי ישו מנצרת (במושגי היום - נוצרים) ועדיין החשיבו עצמם כיהודים וכך גם הסביבה הקרובה ראתה בהם יהודים. היהודים הנוצרים ראו בהתחלה רק ביהודים מועמדים להצטרף לאמונתם אולם במשך הזמן הרעיון הנוצרי מצא חן גם בעיני נכרים (בעיקר בעלי תרבות הלניסטית) והם ביקשו להסתפח לכת. ברגע שהנכרים רצו להסתפח, התעוררו שאלות לגבי שני נושאים עיקריים והם שמירת הכשרות והמילה.
קהילות יהודיות-נוצריות המשיכו להתקיים עד המאה ה-7 לפחות. יש קטעי מידע על יהודים-נוצרים בארץ ישראל וסביבותיה (בעיקר אנטיוכיה) במהלך המאות ה-5 וה-6, אולם אין מידע על קהילות אלו אחרי הכיבוש הערבי. על פי הסברה המקובלת רובם נטמעו בכנסיות הסוריות (הכנסיות המלכיתיות, הכנסייה האנטיוכית, הכנסייה הסורית-אורתודוקסית). גם הכנסייה הסורית של מלבר בהודו טוענת לשורשים בקהילה היהודית-נוצרית. בנוסף, היו כתות כמו האתינגאנים, שייתכן והיו להן שורשים בקהילות יהודיות נוצריות.
יחס הרומאים ליהודים הנוצרים
בהתחלה, הרומאים ראו ביהודים הנוצרים (ומאוחר יותר בנוצרים) כזרם או כת בתוך היהדות. איסורים והתרים שחלו על היהודים חלו גם על היהודים-נוצרים. בשלב מאחר יותר נרדפו הנוצרים בנפרד מהיהודים וזאת עד להפיכתה של הנצרות לדת מותרת.
הפיצול בין היהדות הרבנית לבין הנצרות החל בתוך הקהילה היהודית נוצרית (הנצרנים) עוד בדור הראשון של שנים-עשר השליחים והתעצם במהלך המאות הראשונה והשנייה עד ששתי הקהילות נפרדו לגמרי במאה ה-3. זה היה תהליך איטי שהיה כרוך בהתפשרות על קיום מצוות מצד היהודים הנוצרים לטובת קליטה קלה של גויים אל תוך הקהילה. תהליך ההיפרדות בין הקבוצה המשיחית לבין הזרמים המרכזיים ביהדות נמשך למעלה מ-100 שנה והסתיים סופית עם אימוץ הנצרות כדת המדינה של רומא.
Joel Marcus, Jewish Christianity, בתוך: Cambridge History of Christianity: Volume 1, Origins to Constantine, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2006. עמ' 87–102.
^"ויאמר פטרוס חלילה לי אדני כי מעולם לא אכלתי כל-פגול וטמא" - מעשי השליחים י, 14
^"וירדו אנשים מיהודה והם מורים את-האחים לאמר אם-לא תמולו כדת משה לא תושעון" - מעשי השליחים טו, 1
^"ויום יום היו שוקדים להיות במקדש לב אחד ויבצעו את-הלחם בבית בבית" - מעשי השליחים ב, 46
"ופטרוס ויוחנן היו עולים יחדיו אל-המקדש לתפלת המנחה בשעה התשיעית" - מעשי השליחים ג, 1
"וייקח פולוס את-האנשים ויטהר אותם וממחרת בא אל-המקדש ויגד כי-מלאו ימי טהרתם עד כי-הקרב קרבן כל-אחד מהם" - מעשי השליחים כא 26
