יהדות מסינה היא קהילה יהודית היסטורית בעיר מסינה אשר באי סיציליה, השייך היום לאיטליה. את ההיסטוריה של יהודי מסינה אפשר לחלק לשתי תקופות: התקופה הראשונה עד לגירושם בשנת 1493 והתקופה השנייה בה המלכים ניהלו ניסיונות כושלים להחזירם לאי סיציליה בסוף המאה השבע עשרה - תחילת המאה השמונה עשרה.
קהילת יהודי מסינה עד הגירוש בשנת 1493
התיעוד המוקדם ביותר לקיומה של קהילה יהודית במסינה נמצא במכתב משנת 594 בתקופת האפיפיור גרגורי הראשון[1]. יהודי מסינה נלחמו לצד המוסלמים להגנת העיר בזמן הפלישה הנורמנים לסיציליה בשנת 1061 דבר המעיד על כך שהקהילה היהודית השתלבה בצורה טובה מאוד בחברה המוסלמית בסיציליה. בשנת 1129, המלך הנורמני רוג'ר הראשון פרסם צו המתיר ליהודים ולנוצרים במסינה לעסוק במסחר. מידע רב על יהודי מסינה נמצא בגניזה בבית הכנסת בן עזרה בפוסטאט (קהיר). הנוסע בנימין מטודלה מספר על קהילה יהודית בת 200 משפחות שחיה במסינה בתקופתו של המלך וויליאם השני (1171). הוא מציין כי מסינה הייתה נמל המוצא של עולי הרגל לירושלים. בשנת 1221,פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך סיציליה פרסם שני חוקים בנושא היהודים והפרוצות, שתי קבוצות שוליים שלדעתו היו עלולות להשחית את הנוצרים. בהתאם לחוקים אלא עליהם ללבוש בגים מיוחדים, ובנוסף לכך היהודים נדרשו לגדל זקן ועל הפרוצות נאסר להתגורר בתוך חומות העיר.
בשנת 1243, יהודי מסינה היוו גורם מרכזי בסחר הימי בים התיכון [2] שעסק בייצוא אלמוגים, כותנה, עורות וגבינות לאלכסנדריה במצרים ובייבוא של טרקוטה, אורז, אינדיגו ופשתן. לאורך כל התקופות, עד לגירושם, יהודי מסינה פעלו כסוחרים, מעבדי עורות, עובדי מתכת וצורפים והיו מעורבים בכל תחומי תעשיית המשי, אך היו ביניהם גם רופאים, דיפלומטים ומלומדים רבים. רבות מתעשיות אלה נעלמו מהאי סיציליה לאחר גירוש היהודים בשנת 1492
בשנת 1310, מלך סיציליה פרדריק השני מבית אראגון אסר על יהודי מסינה לרכוש או להחזיק בעבדים נוצרים, לכהן בתפקידים ציבוריים, לשמש כרופאים או רוקחים עבור נוצרים או להתיידד עמם. אקלים זה של חוסר סבלנות שימש רקע לפוגרומים ולעלילת הדם[3] שנרקמה בשנת 1347 בה הואשמו יהודי מסינה בהריגת תינוק נוצרי. מספר יהודים הוצאו להורג בעריפת ראש וראשיהם הוצגו בפומבי.
בתקופתו של המלך פרדריק השלישי, היהודים נהנו מכל הפריבילגיות, הפטורים והזיכיונות שהוענקו לעיר. בסוף שנת 1450 פריבילגיות אלה הורחבו לכל יהודי סיציליה. בין הפריבילגיות נזכיר את ביטול מוסד השופט העליון[1]שמונה על ידי המלך (Supreme Dienchelele שיבוש של המונח דיין כללי), אשר הוקם בשנת 1396 ובוטל סופית בשנת 1447 ופטור משמירה בשבת. יחד עם זאת הם חויבו בתשלום מיסים והיטלים רבים ובמיוחד תשלומים לצורך קבלת פטור מגזרות ואיסורים בתחום הלבוש, בניית בתי כנסת וניהול טקסים שונים. בהסתמך על רשימות המיסים, קהילת מסינה הייתה הקהילה הגדולה באי סיציליה.
בתחילת המאה החמש עשרה, מסינה הייתה מושבו של בית המשפט העליון לערעורים של יהודי סיציליה. בשנת 1439 מונה משה חפץ [4](בונווליו Bognavoglia) לאב בית הדין (נגיד). הוא התפרסם בכך שבשנת 1430, כנציגן הנבחר של שבע עשרה קהילות יהודיות בסיציליה, הופיע לפני המלך אלפונסו החמישי והצליח לשכנע אותו לבטל גזירות שנגזרו על היהודים וביניהן חובת נוכחות בדרשות בכנסייה שמטרתן לשכנעם להמיר את דתם ל"דת האמיתית".
גירוש יהודי מסינה
סיציליה הייתה תחת שליטת המלכים מבית אראגון משנת 1282 ועד שנת 1516 כאשר עברה לשליטתה הישירה של ספרד. ב-31 במרץ 1492, המלכים הקתוליים, פרדיננד השני מאראגון ואיזבלה מקסטיליה, חתמו על צו המורה על גירוש כל היהודים מהאזורים אשר בשליטתם. הצו פורסם בסיציליה ב-18 ביוני 1492. קהילת יהודי מסינה הייתה הקהילה העשירה ביותר אשר השתלבה בצורה הטובה ביותר בחיי המסחר בסיציליה. גירוש היהודים היה צפוי לפגוע קשה בכלכלתה של סיציליה בכלל ושל מסינה בפרט, לכן הוגשו פניות רבות למשנה למלך פרננדנו דה אקונה ( Viceroy Fernando de Acuña) כדי שישתדל אצל המלכים הקתוליים לבטל את הגזירה. הנזקים שהוזכרו היו ירידה ברווחים ממיסים על מזון, משקעות ובגדים, פגיעה בשוק ההשכרה, עליה בביקוש לסחורות מסוימות וירידה בהיצע בגלל מחסור בכוח אדם. בעקבות פניות אלה המשנה למלך ביקש מהמלך פרדיננד הארכה של חצי שנה לביצוע הגירוש כדי שיוכלו להתארגן,(למעשה כדי לסחוט סכומי כסף רבים נוספים מהיהודים) תוך הדגשה שכל הסיבות בגינם הוחלט על הגירוש בספרד אינן ישימות לסיציליה. נטען שהנוצרים החדשים מקרב היהודים אינם מקיימים בחשאי עורך חיים יהודי ואינם מנסים להמיר את דתם של הנוצרים. כמוכן נטען שיהודי סיציליה אינם עוסקים במתן הלוואות נשך לנוצרים. גירוש היהודים הסתיים במחצית השנייה של שנת 1493 עם עזיבתם של כ-37,000 איש
חזרת היהודים למסינה
מסופר שבשנת 1695, תחת שלטונו של קארלוס השני מבית הבסבורג הספרדי, מלך סיציליה בין השנים 1665-1700' הגיעו למסינה באוניות הדוכס הגדול שלושה יהודים ובעקבותיהם הגיעו יהודים נוספים מארצות שונות. הוקצו להם מגורים באזור סגור בקצה הרובע טרנובה[5] (Quartiere Terranova) אך נראה שהקהילה לא שגשגה. ניסיון נוסף, שנחל כישלון נעשה על ידי קרל השישי קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך סיציליה בין השנים 1720–1735, אשר הוציא צו המאפשר ליהודים להתגורר במסינה ולסחור באופן חופשי לא רק במסינה אלא בכל סיציליה. קרלוס השלישי (מלך ספרד, נאפולי וסיציליה בין השנים 1735–1759 ) ניסה גם הוא לשכנע יהודים להתיישב בסיציליה ובנאפולי. אף משפחה לא הסכימה להתיישב במסינה. בנאפולי, התיישבו משפחות אחדות, אשר גורשו כעבור שבע שנים בלץ הכמורה.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התיישבו יהודים בודדים בפלרמו. בשנת 1965 חיו בסיציליה כולה כ-50 יהודים.
הרובע היהודי במסינה
הרובע היהודי (La Giudecca) של מסינה שהתקיים החל מראשית ההתיישבות היהודים במסינה ועד לגירוש היהודים בשנת 1493, היה ביטוי למעמדה המיוחד של הקהילה בקרב הקהילות היהודיות האחרות. בניגוד לגטאות בהם יהודי צפון איטליה הוכרחו לגור על ידי השלטונות, יהודי מסינה בחרו לגור ברובע זה מרצונם והיו חופשיים להיכנס ולצאת ממנו. הרובע נמצא מצפון למרכז העיר, בין הקתדרלה לבין נהר פורטליני באזור הידוע בשם פרפורטו (Paraporto ). השער הראשי של הרובע, Porta Giudecca, אפשר יציאה מחומות העיר. הרובע נהרס ברעידת אדמה ב-5 בפברואר 1783 ( Calabrian earthquakes) אשר זרעה מוות והרס בעיר מסינה. חומות הנמל נפרצו על ידי הצונמי, בתים נמחקו מעל פני האדמה, הדומו ניזוק קשה ומרבית הבניינים ההיסטוריים הפכו לאיי חורבות.
תיאור קצר של הרובע, זמן קצר לפני הגירוש, נמצא במכתבו של רבי עובדיה מברטנורא אשר מספר על קהילה של כארבע מאות יהודים המרוכזת סביב בית הכנסת, בית המטבחיים והמקוואות. הקהילה בחרה כל שנה את נציגיה בוועדת מיסים בת תשעה חברים, במועצה הכללית ובגוף האדמיניסטרטיבי שהיה מורכב משנים עשר חברים.
התיישבות היהודים במסינה חודשה לזמן קצר בשנת 1695, אך בניגוד לתקופה הקודמת, הוקצה לקהילה אזור סגור ברובע טרנובה (Quartiere Terranova). הרובע שכן בדרומו של הרובע היהודי העתיק לה ג'יודקה. הרובע נהרס בחלקו (בין השנים 1680–1683 ) על מנת לאפשר את בניית המבצר החדש שהצטרף למצודה הקיימת בהגנה על הארמון המלכותי ועל העיר עצמה נגד פולשים מבחוץ ומורדים מבפנים.
גם אזור זה נהרס ברעידת האדמה בשנת 1783.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
